פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
216/10
בפני:
כבוד השופט א' א' לוי
העוררים:
1. יחיא בדיר
2. מוניר בדיר
3. חמדאללה בדיר
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערר על החלטתו של
בית המשפט המחוזי מרכז, בנ"ת
5892-12-09, מיום 13.12.09, שניתנה על ידי השופטת זהבה בוסתן
תאריך הישיבה:
כ"ז בטבת התש"ע
(13.01.10)
בשם העוררים:
עו"ד שחר מנדלמן
בשם המשיבה:
עו"ד עינת גרוסמן
החלטה
העוררים הם אחים המתגוררים בכפר קאסם, ובכתב אישום שהוגש נגדם לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, יוחס להם אירוע חריג בחומרתו. נטען, כי עובר לחודש נובמבר 2009 שכר נאיל עבדאלחפיד (להלן: המתלונן) ממשיב 2 חנות לממכר מוצרי בשר, ועל רקע זה נתגלעה ביניהם מחלוקת סביב חוב של כ-8000 ש"ח. בתאריך 22.11.09 הגיעו לביתו של המתלונן אחדים ממכריהם המשותפים של הצדדים, מתוך כוונה ליישב את הסכסוך, ובשלב מסוים הגיעו לשם גם העוררים, כאשר כל אחד מהם נושא עמו אקדח. עורר 2 זרק לעבר המתלונן קלסר, ולאחר זאת ירה עורר 1 לעבר שוק רגלו של המתלונן ופצע אותו. בהמשך, הושכב המתלונן על ספה ועורר 2 הלם בראשו באקדח, עורר 3 הכה אותו בפניו, ואחד האחים חנק אותו. משניסה המתלונן לטלפן למשטרה, הזהירו אותו העוררים כי אם הם ייעצרו הוא לא יוכל להישאר בכפר.
בגין כל אלה, יוחסו לעוררים עבירות של חבלה בכוונה מחמירה ונשיאת נשק והובלתו, לפי סעיפים 329(א)(1) ו-144(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.
עם הגשתו של כתב האישום ביקשה המשיבה לעצור את העוררים עד תום ההליכים, ומשבית המשפט המחוזי נעתר לה, הוגש הערר שבפני. בערר השגות רבות כנגד התנהלות המשיבה וחקירת המשטרה, אולם במרכזו ניצבת הטענה לפיה אין בידי המשיבה ראיות לכאורה לנטען בכתב האישום. עניין זה נבחן בקפידה ונומק היטב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, ומשנדרשתי אף אני לעניין, ובחנתי את הראיות גופן, אין לי אלא לקבוע כי מסקנתו של בית משפט קמא, לפיה מתקיימת בעוררים דרישתו של סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996, היא מסקנה חפה מכל פגם.
נוכח מסוכנותם של העוררים כפי שמשתקפת מכתב האישום, החשש כי ישבשו מהלכי משפט עקב אותו איום לפגוע במתלונן, והאמור בתסקירי המעצר, סבורני כי ההחלטה לעוצרם עד תום ההליכים היתה במקומה, ומכאן החלטתי לדחות את הערר.
ניתנה היום, כ"ז בטבת התש"ע (13.01.2010).
ש ו פ ט