בש"פ 2166/10 מדינת ישראל נ. אברהם אוחיון

1.

לפני בקשה להארכת מעצרו של המשיב מכוח סעיף 62 ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) , התשנ"ו- 1996

(להלן: חוק המעצרים) .

2.

כ נגד המשיב הוגש כתב אישום לבית משפט השלום באשדוד בתאריך 30.6.2009, המייחס לו עבירות של חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות, ניסיון לתקיפה סתם ותקיפה סתם. על פי האמור בכתב האישום, המשיב הינו קבלן משנה ועובד יחד עם קבלן המבצע עבודות בניה (להלן: המתלונן ). בין המשיב לבין המתלונן התעוררה מחלוקת כספית על רקע דרישתו של המשיב לתמורה עבור עבודה שביצע. בתאריך 29.6.2009 הגיע המשיב למשרדו של המתלונן, ואז זרק, על פי הנטען, כוס חול על פני המתלונן, תוך שהוא שולף סכין-מסור המשמשת לחיתוך גבס, ומנסה לדקור אותו. המתלונן, הצליח למנוע את הדקירה בכך שאחז במשיב. בנוסף – נטען כי המשיב הלם במתלונן באמצעות פטיש מספר פעמים וגרם לחבלות של ממש למתלונן. בכתב האישום נאמר עוד שקדם לאירוע זה אירוע נוסף, בתאריך 19.6.2009, במסגרתו המשיב הוציא מתא המטען של רכבו פטיש ונע לעברו של המתלונן, אולם זה האחרון הצליח למנוע את התקיפה בכך שאחז בידו והוציא מידיו את הפטיש.

3.

יחד עם הגשת כתב האישום הגישה המדינה בקשה למעצר המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. בבקשה נטען כי קיימות ראיות לכאורה כי המשיב ביצע את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום, וכי מדובר בעבירות המקימות חזקה ששחרורו של המשיב יסכן את בטחון הציבור על פי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים. עוד נטען בבקשה כי לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך אחרת. לאחר שתי דחיות בדיון במעצרו של המשיב כאמור (בעקבות בקשת בא כוח המשיב לדחייה לצורך צילום חומר החקירה וגיבוש חלופת מעצר) התקיים בסופו של דבר דיון במכלול בתאריך 5.7.2009 – בבית משפט השלום באשדוד (כב' השופט ג' דניאל ). בגדרו של הדיון הנ"ל נשמעו

טיעוני הצדדים לעניין קיומן של ראיות לכאורה. בית המשפט קבע כי חומר הראיות בתיק יש בו כדי לבסס את התשתית לכאורית לאישומים המפורטים בכתב האישום, וכי קמה עילה למעצרו בשל המסוכנת הנשקפת ממנו. בית המשפט סבר עם זאת כי יש מקום לבחון את שחרורו של המשיב לחלופת מעצר, אך אין להסתפק בהרחקה בלי פיקוח בלבד, כבקשת המשיב. הדיון נדחה איפוא לצורך קבלת תסקיר שירות המבחן, לשם בחינת חלופות מעצר.

4.

לאחר דחיות שונות, הוגש בתאריך 5.8.2009 תסקיר חלופת מעצר בעניינו של המשיב, ובו נקבע כי הסיכון להישנות התנהגות פורצת גבולות של המשיב הינה גבוהה. בית משפט השלום באשדוד (כב' השופט ג' שלו ) הורה מיד בסמוך לאחר מכן על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו. בתאריך 10.9.2009 דחה בית המשפט (כב' השופט ג' דניאל ) בקשה של ההגנה לעיון חוזר שהתבססה על טענה בדבר סתירות מהותיות בעדותו של המתלונן. בתאריך 22.10.2009 דחה בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת מ' ברנט ), את ערר המשיב על החלטתו של בית משפט השלום הנ"ל.

בסיום השתלשלות זו ראוי לציין כי בדיון שהתקיים בתיק בפני בית משפט השלום באשדוד (כב' השופטת ר' לביא ), בתאריך 2.3.2010, הודיע בא כוח הנאשם, כי אם תוגש בקשה להארכת מעצר לבית משפט זה מכח סעיף 62 לחוק לחוק המעצרים – תינתן הסכמה מצידו של המשיב להארכת המעצר לחודש אחד נוסף – עד לתאריך 29.4.2010.

5.

כ עת, לאחר שהמשיב מתקרב לסיום תקופת מעצר מצטברת של תשעה חודשים – מבקשת המדינה שלא להסתפק בנכונותו הנ"ל של המשיב ולהאריך את מעצרו ב-90 ימים מכוח סעיף 62 ל חוק המעצרים .

בבקשתה, טוענת המדינה כי נוכח העבירות החמורות המיוחסות למשיב, נשקפת ממנו סכנה משמעותית לשלום הציבור, המתעצמת לאור התרשמותו של שירות המבחן, אשר ציין בתסקירו כי אין בנמצא חלופת מעצר, אשר יש בה כדי לאיין את מסוכנותו של המשיב ואת החשש מפני שיבוש הליכי משפט מצידו. עוד נטען כי פרשת התביעה הסתיימה בישיבת ההוכחות הראשונה שהתקיימה בתאריך 22.7.2009, וכי הגורמים לאי הבאת התיק לידי גמר במהלך תשעת חודשי המעצר הראשונים הם: החלפת ייצוג המשיב, ריבוי הדחיות בתיק בהתאם לבקשת בא כוח המשיב ואי התייצבותו של המשיב לחלק מהדיונים (בשל טעויות ותקלות שונות). לגירסת המבקשת, טרם נקבע מועד לסיום שמיעת פרשת ההגנה, אולם בהתאם להחלטת בית משפט השלום באשדוד (כב' השופטת ר' לביא ) מיום 2.3.2010

נקבע כי תתקיים ישיבת הוכחות נוספת לשם סיום פרשת ההגנה לא יאוחר מתאריך 19.4.2010, כך שלאחר שמיעת סיכומי הצדדים – הכרעת דין בתיק צפויה להינתן עד לתאריך 29.4.2010.

6.

בדיון שנערך בפני בתאריך 21.3.2010, הציגה בא כוח המבקשת כתב אישום נוסף שהוגש נגד המשיב, שעניינו מעשים שביצע לפי הנטען כלפי גרושתו, והמייחס למשיב עבירות של איומים, אחזקת סכין, הפרת הוראה חוקית והדחה בחקירה, המעידים,לשיטת המדינה,גם הם על מסוכנותו וחוסר הגבולות של המשיב. בא כוח המשיב טען כי למרות העיכובים, שאותם תלה דווקא בתביעה – עדי ההגנה צפויים להתייצב לישיבת ההוכחות שנקבעה בינתיים לתאריך 13.4.2010, ובכך אמורה להסתיים פרשת ההגנה. לפיכך הודיע בא כוח המשיב – כי מבלי לפגוע בכל טענותיו וזכויותיו של המשיב ומציפיותיו כי יזוכה – הוא מסכים להארכת מעצר של 45 ימים נוספים מעבר לתשעת החודשים וככל שמרשו חו"ח יורשע הוא יסכים להארכה נוספת, כפי שיידרש לצורך שלב הטיעונים לעונש.

7.

לאחר שעיינתי בבקשה ושמעתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין בקשת המדינה – להתקבל חלקית . נימוקי להכרעה זו יובאו בתמציתיות להלן.

8.

בית המשפט בבואו לדון בבקשה להארכת מעצר על פי סעיף 62 ל חוק המעצרים

נדרש, כידוע, לאזן בין שיקולים מתחרים שונים, מתוכם רלבנטיים לענייננו: חזקת החפות העומדת לנאשם כל עוד לא הורשע בדין וזכותו לחירות מחד גיסא, וההגנה על אינטרס הציבור מאידך גיסא (ראו: בש"פ 6700/04

מדינת ישראל נ' גרה (לא פורסם, 19.7.2004); בש"פ 9037/08

מדינת ישראל נ' מטר (לא פורסם, 5.11.2008)). חלוף הזמן שעבר מאז מעצרו של נאשם, מהווה לעיתים, בנסיבות ראויות, שיקול אשר יכול ויסיט את נקודת האיזון אל עבר זכות הנאשם לחירות. אינני סבור כי בשלב זה כזה הוא המקרה שלפנינו זה משורה של טעמים:

ראשית , הימשכות ההליכים בתיק זה רובצת בעיקרה לפתחו של המשיב. פרשת התביעה הסתיימה כבר בתאריך 22.7.2009, ומאז ההתקדמות בתיק העיקרי התעכבה, בין השאר, עקב: החלפת ייצוג המשיב ובקשת המשיב להעיד עדי הגנה נוספים (בקשה לגיטימית, כמובן).

שנית , העבירות המיוחסות למשיב וביניהן עבירות של ביצוע חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות, ניסיון לתקיפה סתם ותקיפה סתם – הינן חמורות. מסוכנותו הלכאורית של המשיב נלמדת גם מכתב האישום הנוסף שהוגש נגדו, המייחס לו לכאורה ביצוע עבירות חמורות כנגד גרושתו. לכך יש להוסיף את תסקיר שירות המבחן, אשר מתאר את המשיב כבעל מודעות מצומצמת לחלקים הבעייתיים בהתנהגותו. שירות המבחן התרשם כי למשיב סף גירוי ותסכול נמוכים, אשר אינם מאפשרים לו להתמודד עם מצבים קונפליקט ואלים, ומשכך הוא פועל במצבים אלו באימפולסיביות, תוך קושי בהפעלת שיקול דעת.

9.

נוכח כל האמור לעיל ולאור לוח הזמנים שנקבע טנטטיבית לסיום התיק העיקרי, סבורני כי אין צורך בשלב זה בהארכת המעצר לתקופה של תשעים ימים, כבקשת המדינה. מאידך גיסא, אין הצדקה ליצירת סד זמנים דחוק יתר על המידה להשלמת פסק דינו של בית משפט השלום הנכבד. לפיכך יוארך מעצרו של המשיב בששים ימים, שיימנו החל מתאריך 30.3.2010, או עד למתן פסק דין בתיק העיקרי בבית משפט השלום באשדוד (ת"פ 3/09), לפי המוקדם.

10.

לבסוף אדגיש כי רשמתי לפני את הודעתו של המשיב הנזכרת בפיסקה 6 סיפא שלעיל.