בש"פ 2167/97 כמאל סמניה נ. מדינת ישראל

העורר הואשם בגרימת מוות ברשלנות ובעבירות נוספות לפי פקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א1961- (להלן: הפקודה) ותקנות התעבורה תשכ"א1961-. בפני ערר על החלטה לפסול את רשיון הנהיגה של העורר עד גמר דינו, לפי סעיף 46 לפקודה.

העורר הוא נהג אוטובוס ציבורי, העובד בחברת טיולים. ביום 8.6.96 נהג העורר באוטובוס בדרך עירונית, ובשלב מסוים של הנסיעה, לאחר עקומה ימינה, סטה לנתיב הנגדי, שם התנגש במונית. כתוצאה מהתאונה נגרם מותו של נהג המונית. עובר לתאונה נהג העורר במהירות של 60 קמ"ש.

ביום בו אירעה התאונה נפסל רשיונו של העורר על-ידי קצין משטרה למשך 60 ימים, לפי סעיף 47(ג) לפקודה. תקפה של פסילה זו פג ביום 8.8.96, ורק ביום 18.11.96 הוגש כתב אישום נגד העורר, אליו צורפה בקשה לפסול את רשיונו עד גמר דינו, לפי סעיף 46 לפקודה. ביום 26.1.97 החליטה שופטת בית משפט השלום לקבל את הבקשה ולפסול את רשיונו של העורר. ערר שהוגש על החלטה זו לבית המשפט המחוזי נדחה, ומכאן הערר שבפני.

בא-כוחו של העורר אינו חולק על קיומן של ראיות לכאורה. טענתו היא, כי חרף התאונה הקטלנית לא קיים סיכון לציבור המצדיק את פסילת רשיונו של העורר. לעניין זה, מבקש בא-כוח העורר ללמוד מכך שרשיונו של העורר היה בתוקף החל מיום 8.8.96, מועד פקיעתה של הפסילה המנהלית, ועד 26.1.97, מועד מתן החלטת הפסילה בבית משפט השלום. עניין זה מעיד, לטענתו, כי המשיבה עצמה לא ראתה כי בנהיגת רכב על-ידי העורר יש סיכון המחייב את פסילת רשיונו. עוד הצביע בא כוח העורר על כך שהעורר הוא נהג מקצועי המתפרנס מנהיגתו, ובכך ביקש להדגיש את חומרתה של הפגיעה בו ובמשפחתו כתוצאה מפסילת הרשיון.

סעיף 46 לפקודה אינו מפרט מהם השיקולים שעל בית המשפט להביא בחשבון שעה שהוא דן בבקשה לפסילת רשיון עד גמר הדין. עם זאת, הלכה היא, כי בבואו להחליט בבקשה מעין זו, על בית המשפט להעמיד לנגד עיניו את השאלה אם נסיבות המקרה ועברו התעבורתי של הנהג מצביעים על כך שיש בהמשך נהיגתו כדי לסכן את הציבור (ראו דבריו של כב' השופט גולדברג בב"ש 540/86 דורי נ' מדינת ישראל

(לא פורסם)).

במקרה שלפנינו, נסיבות המקרה מעידות לכאורה על התרשלות של ממש מצד העורר. כפי שציינה כב' השופטת קמא, המצב בו לאחר עקומה ימינה נמצא נהג אוטובוס בשמאלו של הכביש, כאשר הוא נוהג במהירות מופרזת שאינה מאפשרת פנייה בטוחה מספיק ימינה, מלמדת לכאורה כי הוא מסוכן לציבור. לכך מצטרפת העובדה, כי מאז שנת 92' הורשע העורר 9 פעמים, מהן 4 פעמים בעבירות שעניינן נהיגה במהירות מופרזת. עובדת היותו של העורר נהג רכב ציבורי, מגבירה את הסכנה הנשקפת לשלום הציבור כתוצאה מהחזרת רשיונו לתוקף.

בנסיבות העניין, אין בכך שהבקשה לפסילת הרשיון הוגשה לבית המשפט לאחר תום תוקפה של הפסילה המנהלית כדי לסייע לעורר, גם אם רצוי, כי בקשה מסוג זה תוגש לבית המשפט מבעוד מועד, טרם פקיעתה של הפסילה המנהלית (ראו ב"ש 540/86 הנזכר). לנוכח עובדות המקרה, כפי שעולות לכאורה מחומר החקירה, עברו התעבורתי של העורר והעובדה כי הוא נהג רכב ציבורי, אין באי-רציפותה של הפסילה כדי למעט מן החשש לשלום הציבור במידה המצדיקה את החזרת הרשיון.

לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את הערר ומאשרת את החלטתו של בית המשפט קמא.