בש"פ 2168/97 דיב ג'ורבאן נ. מדינת ישראל

1.זהו ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט גריל) בב"ש 203/97 (ת"פ 47/97), לפיה נעצר העורר עד לתום ההליכים נגדו.

2.העורר הואשם יחד עם אדם נוסף (מחמוד המכונה "בטה") באיומים, חבלה בכוונה מחמירה, פציעה בנסיבות מחמירות, ניסיון לשידול ועבירות בנשק (כתב האישום כולל שלושה אישומים, אשר השני והשלישי אינם מתייחסים לעורר). לפי עובדות כתב האישום, העורר ומחמוד [להלן יחד-" הנאשמים "] ראו במתלונן מתחרה שלהם, מאחר והפסיק לרכוש מהם סמים, החל לנהל בעצמו תחנת סמים וגזל מהם לקוחות. לאור זאת, הנאשמים החלו לאיים על המתלונן בפגיעה שלא כדין בגופו, במידה ולא יפסיק למכור סמים, וכן נהגו ברכבם הלוך ושוב בסביבת ביתו של המתלונן כדי להפגין נוכחותם ואף שיגרו לו נרקומנים אשר העבירו לו מסרים מאיימים. עוד נטען בכתב האישום, כי הנאשמים ניסו לשדל אחד בשם נימר שיתן מכות למתלונן והוסיפו וסיפרו לו כי הם מתכוונים לירות במתלונן. ביום 28.2.97 נהגו הנאשמים, לפי הנטען, הלוך ושוב מספר פעמים בקרבת ביתו של המתלונן והסתלקו מהמקום רק לאחר שחברו של המתלונן, שישב יחד עם המתלונן בחצר, ביקש מהם לעשות כן. בתאריך הנ"ל, בשעה 19:00 או סמוך לכך, הגיעו הנאשמים ברכבם לביתו של המתלונן, ירדו מהרכב, נכנסו לחצר הבית, קראו למתלונן בשמו ואף נקשו בחלון. כאשר המתלונן פתח את החלון, העורר הוציא אקדח, בו החזיק שלא כדין, וירה לכיוון המתלונן מספר יריות. המתלונן הצליח לחמוק וכתוצאה מהיריות נפצע נימר, אשר ישב בזמן היריות בסלון, בידו. אותו נימר הוזהר באותו יום ע"י מחמוד שלא להיות בערב בביתו של המתלונן.

3.המדינה ביקשה את מעצרו של העורר ושותפו לאישום עד תום ההליכים. בדיון בבית משפט קמא, לא כפר ב"כ העורר בכך שאם יקבע בית-המשפט שבחומר החקירה ראיות לכאורה, כי אז העבירות שבכתב האישום מקימות עילת מעצר. הדיון, אם כן, נסב סביב השאלה אם קיימות ראיות לכאורה. השופט קמא הגיע למסקנה כי אכן קיימות ראיות לכאורה להוכחת האישום המיוחס לעורר ולנאשם הנוסף, וזאת על סמך עדויותיהם של המתלונן, אשתו ונימר. השופט התייחס לטענות הסנגור בדבר סתירות בעדותה של אשת המתלונן ובדבר כשלונו של מסדר הזיהוי, וקבע כי יש לקחת בחשבון שמתוך חומר העדויות עולה שאצל המעורבים בפרשה שררה אוירה של פחד שהיה בה להשפיע על מתן הגרסאות ועל רצונם של המעורבים לחשוף את כל הידוע להם; עוד ציין השופט קמא, כי בית-המשפט, בשלב זה של בדיקת ראיות לכאורה, אינו בוחן את מהימנותן, משקלן וכשרותן של הראיות, אלא מקבל אותן כפי שמתחייב מהן "על פניהן". משהגיע השופט קמא למסקנה כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית באשר לאישומו של העורר, קמה עילת מעצר. השופט קמא המשיך ובחן חלופת מעצר, אך לאור עברו הפלילי של העורר והעובדה שבנסיבות האירוע נעשה שימוש בנשק חם, הגיע למסקנה כי טמון סיכון בשחרורו של העורר ואין להסתפק בחלופת מעצר.

4.בערר טוען ב"כ העורר כנגד קביעתו של השופט קמא כי קיימות ראיות לכאורה. לטענת ב"כ העורר:

"..התמיהות, הסתירות והפירכות בעדויות עדי התביעה המרכזיים, אין בהם כדי לבסס את התשתית הראייתית המצדיקה את מעצרו של העורר, ועל אף שבית-המשפט אינו נוטה להיכנס לשאלת מהימנות עדים בשלב זה של מעצר, הרי שבמקרה הנידון, כאשר הכירסום בראיות התביעה והסתירות שבעדויות השונות זועקות על פני ההודעות גופן, נראה כי לא היה מקום להורות על מעצרו של העורר, ועל כן מבוקש בזאת להורות על שחרורו של העורר בערובה."

מנגד טען ב"כ המדינה, כי יש דמיון רב בין הגרסאות השונות הנתמכות אף בהודעותיו של העורר ובחולשת האליבי שהציג.

5.לאחר שעיינתי בחומר החקירה, נחה דעתי כי העדויות בכללותן קושרות מפורשות את העורר לפרשה, וכי קיימות ראיות לכאורה כנגד העורר:

מההודעות שנמסרו במשטרה עולה כי העורר ומחמוד היו נוהגים להסתובב סביב ביתו של המתלונן ברכב מסוג אוודי צהוב ולשאול על המתלונן. המתלונן מסר כי העורר ומחמוד איימו עליו באמצעות נרקומנים, שאת שמם פחד למסור, מאחר וסברו כי הוא פתח תחנת סמים ולוקח להם חלק מהשוק. עוד מסר המתלונן כי הנאשמים היו מסתובבים סביב ביתו באוודי צהובה וכי ביום האירוע, אחר הצוהריים, הם הגיעו, הוא התחבא והם שאלו את אחיו ואת אשתו היכן הוא; הודעה זו מתחזקת ע"י הודעתו של חברו של המתלונן, אשר ציין כי ביום האירוע בשעות אחר הצוהריים, ישב עם המתלונן בחצר ביתו של המתלונן ואז הגיע רכב מסוג אוודי צהוב. המתלונן אמר לו "תראה אלה כל הזמן באים לכאן ומאיימים עלי" והוא [החבר] ניגש אל הרכב ואמר לאדם, אותו זיהה כמוחמד (בטה), שיסתלק מהמקום; אחיו של המתלונן מסר כי העורר הגיע אחר הצוהריים עם רכב מסוג אוודי צהוב, עצר את הרכב ושאל אותו אם אחיו בבית. הוא ענה לו שאינו יודע. כמו כן מסר האח כי אשת המתלונן אמרה לו כי העורר פנה אליה ושאל אותה היכן בעלה; גם אמו של המתלונן מסרה כי במהלך השבוע שלפני היריות היה מגיע רכב פרטי צהוב ובתוכו שני גברים ששאלו על בנה. היא לא דברה אתם, אולם כלתה, אשתו של המתלונן, דברה אתם.

באשר לערב האירוע, המתלונן, נימר ושני חברים נוספים של המתלונן, העידו כי בערב האירוע ישבו אצל המתלונן בביתו וראו טלויזיה. הם שמעו נקישות בחלון, המתלונן ניגש לחלון ומיד קפץ הצידה ואז נשמעו יריות. לאחר מכן נשמעו צעקות של נשים ואשתו ואמו של המתלונן נכנסו לחדר. בהודעתו הראשונה מיום 1.3.97 לא מסר המתלונן מי ירה בו, אולם בהודעתו השניה מיום 7.3.97 מסר כי העורר הוא זה שירה ולשאלת החוקר מדוע לא סיפר זאת מלכתחילה, ענה:

"אחרי המקרה אני ואישתי חשבנו על כל מה שקרה והחלטתי למסור למשטרה את הכל למשטרה והחלטתי לא לפחד יותר ממשפחת 'אבו אלזרד' כי כל הזמן אני פחדתי לספר האמת והם הכוונה למשפחת אבו אלזרד כי אני אדם חלש בכפר והם משפחה גדולה".

אשת המתלונן מסרה בהודעתה, כי ביום הארוע בערב היא שוב ראתה את האוודי הצהובה מגיעה לבית. העורר ו"בטה" ירדו מהרכב וקראו לבעלה. העורר התקרב לחלון, נקש עליו ואז ירה ושניהם נכנסו לרכב וברחו. האישה ציינה כי זיהתה את העורר על פי צלקת שיש לו על אפו והיא יודעת את שמו משום שפעם ביקש ממנה להגיד לאח של בעלה כי "דיב מחכה לו". אכן, בהודעה קודמת שנתנה אשת המתלונן, מסרה כי "בטה" הוא זה שירה, אך הודעה זו שניתנה סמוך לארוע, מתאפיינת בבלבול רב. במסדר זיהוי חי שנערך כוסה האף של כל הניצבים והאישה לא הצביעה על העורר. משנשאלה כיצד לא זיהתה אותו ענתה:

"כי אני מכירה אותו בגלל החבלה הצלקת שעל האף שלו, ואני רק ראיתי אותו לפני זה רק פעם אחת. ויכול להיות שטעיתי כי שמו על האף של כולם פלסטיק ובגלל זה יתכן וטעיתי".

עוד הסבירה, כי במהלך מסדר הזיהוי הייתה שרויה בפחד רב.

במהלך גביית הודעה ממחמוד, ביום 11.3.97 הוכנסה אשת העורר לחדר, ולשאלתו "את ראית אותי יורה?" היא ענתה "אתה לא ירית אתה היית ביחד עם דיב". האישה חזרה בעימות זה על הגרסה שמחמוד ודיב (העורר) באו באותו לילה וכי העורר הוא זה שירה.

6.השאלה הנשאלת לעניין ראיות אלה היא, אם טיבן של הראיות, על רקע מכלול הראיות כולן המצוי בשלב זה, הוא כזה שקיים סיכוי סביר שאותן ראיות תהפוכנה בסוף ההליך הפלילי לראיות רגילות אשר על פיהן ניתן יהיה לקבוע את אשמתו של הנאשם. ראיות לכאורה להוכחת האשמה, הן ראיות גולמיות, אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט - תוך בחינתן בחקירות, בקביעת אמינות ומשקל - יוביל לראיות (רגילות) אשר מבססות את אשמת הנאשם [ראו: בש"פ 8087/95 זאדה

נ' מדינת ישראל (פסקה 12)]. עיון בראיות דלעיל מעלה כי קיים בהן הפוטנציאל הראייתי הנדרש. לראיות אלה מצטרפת הודעתו של העורר שבתחילה מסר כי לא יצא מהבית ושהה עם הפועלים שעבדו בדירה ובהודעתו השניה לא הסכים לשתף פעולה. בהודעתו הראשונה אישר העורר כי בשעות הצוהריים נהג ברכב האוודי. אכן, בית המשפט בשלב זה בוחן אף את חומר החקירה התומך בעמדת הנאשם [בש"פ 8087/95 הנ"ל, פסקה 14], אך אין בחומר זה כדי להראות כי לא קיים סיכוי סביר להוכחת האשמה בסיום המשפט.

אכן, קיימות מספר תמיהות וסתירות בהודעות, אשר עליהן הצביע ב"כ העורר, אלא שאלה יובהרו ויבדקו במהלך המשפט; מסכימה אני עם השופט קמא כי בשלב זה, נראה שהמעורבים בפרשה היו שרויים בפחד רב מפני משפחתם של הנאשמים, ויתכן שיש בכך כדי להסביר את החשש הראשוני שלהם ממסירת הגירסה המלאה.

7.משהגעתי למסקנה כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר, אין מנוס ממעצרו עד תום ההליכים. נסיבות העבירה ואופיה, התדרדרות הסכסוך על רקע תחרות על מכירת סמים, אופן ביצועה של העבירה, השימוש בנשק חם והחשש מפני שיבוש הליכים כאשר מחומר הראיות עצמו מתגלה חששם של העדים מפני העורר ושותפו לאישום, מעידים על הסכנה שנשקפת מהעורר במידה וישוחרר על דרך של חלופת מעצר.

אשר על כן אני מחליטה לדחות את הערר.