בש"פ 2173/97 אזולאי מאיר נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופט בייזר) בב"ש 262/97 (ת"פ 30/97), בה ציווה על מעצר העורר עד תום ההליכים.

העורר הואשם בשוד מזוין, חטיפה לשם סחיטה, סחיטה באיומים והדחה בחקירה. על פי עובדות כתב האישום, העורר פתח את דלת רכבו של המתלונן בטענה שזה האחרון ניסה לדרוס אותו; העורר איים על המתלונן במברג כי ידקור אותו, באם המתלונן לא ייסע עמו לבנק ויוציא עבורו כסף ממכשיר הכספומט. העורר אף דרש מהמתלונן, על פי הנטען, למסור לו את ארנקו, נטל מהארנק סכום של 300-400 ש"ח שהיו בו, וכן אילץ אותו להסיע אותו לקניות ולשלם עבור סיגריות ומצית שרכש. בטרם שחרורו של המתלונן, איים עליו העורר כי יבוא לביתו וידקור אותו באם ידווח למשטרה על הארוע.

כנגד העורר עילת מעצר לפי סעיף 21א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-, באשר קיימות ראיות לכאורה לכך שביצע עבירות אלימות של שוד וסחיטה, תוך שימוש בנשק קר. לאור אופיו של המעשה והנסיבות האופפות אותו, נחה דעתי כי צדק כב' השופט קמא בהחלטתו שחלופת מעצר אינה מספקת במקרה זה. העורר מואשם במעשה בריונות חמור המעיד על מסוכנותו לציבור. לכך יש להוסיף את עברו הפלילי ואת העובדה שהרקע למעשה הנו, ככל הנראה, שימוש בסמים. לפיכך, אני מחליטה לדחות את הערר ולאשר את החלטתו של בית-המשפט קמא.