בש"פ 2173/99 מדינת ישראל נ. מאיר טוויל

המשיב עומד לדין פלילי, יחד עם שני נאשמים אחרים, בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו באישום של הצתה. לפי כתב האישום הוא הצית במזיד בית עסק לקלטות בתל-אביב. בית המשפט המחוזי (השופטת ע' צ'רניאק) החליט לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. הוגש ערר. בית המשפט העליון (השופטת ד' דורנר) דחה את הערר. בינתיים עברו תשעה חודשים למעצרו של העורר ומשפטו טרם נסתיים. לפיכך מבקשת המדינה כי מעצרו של העורר יוארך בתשעים ימים מיום 9.4.99. הדיון בבקשה נדחה פעמיים, פעם לבקשת ב"כ המשיב ופעם לבקשת ב"כ המבקשת, בהסכמת הצד השני. בהסכמת ב"כ המשיב הארכתי את המעצר עד למתן החלטתי בבקשה.

ב"כ המשיב הצביע על בעיות בחומר הראיות נגד המשיב, ואף הגיש בפני סיכומים בכתב המנתחים ראיות אלה. אולם הוא לא טען, לא בכתב ולא בעל-פה, כי אין ראיות לכאורה נגד המשיב. בית המשפט המחוזי, בהחלטתו לעצור את המשיב עד תום ההליכים, ציין כי בדק את תיק המשטרה כולו ("בקפידה כל מסמך וראייה הכלולים בו") והגיע למסקנה כי מצויות בו ראיות לכאורה כנדרש. בית המשפט המחוזי מפרט את הראיות העיקריות. בין היתר המשיב זוהה בוודאות על ידי עד ראיה. בערר על החלטת המעצר, שנדון בפני בית משפט זה, ציין בית המשפט כי "הראיות נגד העורר [המשיב בבקשה זאת] הן בעוצמה רבה". במצב זה, ובהליך זה, אין מקום לחזור ולבדוק את הראיות. בעצם, כל הראיות במשפטו של המשיב כבר נשמעו על ידי בית המשפט המחוזי. אם לדעתו של ב"כ המשיב, הראיות נגד המשיב התערערו במהלך המשפט, עד כדי כך שהבסיס של ראיות לכאורה נשמט, יש בידו לבקש מבית המשפט המחוזי לקיים עיון חוזר בהחלטת המעצר. בהליך זה אני צריך ויכול להניח כי עדיין קיימות ראיות לכאורה נגד המשיב.

בית המשפט המחוזי, ובערר גם בית משפט זה, לא ראו הצדקה להסתפק בחלופת מעצר. עכשיו, בבקשת המדינה להאריך את מעצרו של המשיב, יש מקום לשוב ולבדוק את האפשרות להסתפק בחלופת מעצר. אפשר לומר שכיום, לאחר שהמשיב נתון במעצר זה יותר מתשעה חודשים, מתחזקת הבקשה של המשיב להשתחרר מן המעצר בתנאים מגבילים, ובכלל זה, מעצר בית.

בית המשפט המחוזי דחה את האפשרות של חלופת מעצר, בעיקר בגלל העבר הפלילי של המשיב. וכך אמר: "עניין לנו במשיב שתלוי ועומד נגדו מאסר על-תנאי שהוא בר הפעלה אם יורשע בתיק דנן. הוא כבר ישב בבית הסוהר לא אחת ולקח לא למד. דומה שבחר בדרך חיים עבריינית ועל כן הסיכון כי יחזור לפעילות פלילית הוא מוחשי". ברוח זאת דיבר גם בית משפט זה כשהחליט בערר שהוגש על ידי המשיב. מבחינה זאת, כמובן לא חל שינוי במסוכנות של המשיב.

הטענה העיקרית של ב"כ המשיב, המדברת על שינוי שיש בו כדי להצדיק שחרור המשיב מן המעצר, מתבססת על דרך הניהול של משפט המשיב. ב"כ המשיב טוען כי המשפט אינו מורכב במהותו, ולא היתה הצדקה למשוך אותו לאורך תשעה חודשים, אלא אפשר וראוי היה לסיימו בלי לבקש הארכת המעצר. ייתכן שהוא צודק בכך. אולם בחישוב הזמן יש לקחת בחשבון כי תחילת המשפט השתהתה זמן רב בגלל בעיות בייצוגו של המשיב. הקראת האישום היתה ביום 4.8.98, ועברו יותר משלושה חודשים עד שהמשיב בחר לעצמו עורך דין והשיב לאישום, ביום 10.11.98.

בא-כוח המשיב מתלונן גם על תקלה שארעה בהוצאת תעודת חסיון על ידי המשטרה לגבי ראיה מסויימת. לדבריו, בית המשפט המחוזי הביע מורת רוח מתקלה זאת. גם בא-כוח המבקשת מודה שבעניין זה נפלה תקלה. אך לדבריו, תקלה זאת לא השפיעה לרעה על ניהול ההליך. מכל מקום, אין בכך כדי לקבוע לעניין השחרור מן המעצר.

אכן, לדעתי, גם אם יינתן משקל לתקלה זאת ולהתמשכות הדיון, אין בכך כדי להכריע את הכף. מאז השיב המשיב לאישום, התנהל המשפט באורח תקין. בעצם המשפט קרוב מאד לסיומו. סיכומי התביעה אמורים להישמע ביום 25.4.9; סיכומי ההגנה - ביום 2.5.99; ונקבע מועד נוסף, ביום 5.5.99, להשלמת הסיכומים.

לכן, במאזן השיקולים, אני סבור שיש הצדקה להארכת המעצר של המשיב כמבוקש. בהתאם לכך, אני מחליט להאריך את מעצרו של המשיב בתשעים יום, מיום 9.4.99, או עד למתן פסק הדין במשפטו, לפי המועד המוקדם יותר.