בש"פ 218/10 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים נטען, כי במהלך מגורים משותפים של העורר עם המתלוננת בדירה שכורה, נוצרו ביניהם יחסי קירבה. בשלב כלשהו החליטה המתלוננת לנתק את קשריה עם העורר, אולם נראה כי הוא התקשה להשלים עם כך, ובכתב האישום מיוחסת לו התנהגות אובססיבית שמקורה ברצונו לכפות את עצמו על המתלוננת. נטען, כי גם משעברה המתלוננת לגור במקומות אחרים, לא הרפה העורר ממנה, הטריד אותה בשיחות טלפוניות מרובות, דרש לדעת עם מי היא יוצאת, ולעתים חייב אותה להיפגש עמו. בתאריך 27.11.09, ולאחר ששיגר לה מסרונים להם היא לא השיבה, הגיע העורר למקום עבודתה של המתלוננת, אילץ אותה לעלות לרכבו, והוביל אותה לכיוון ביתו חרף מחאתה ותחנוניה. לבסוף, נתן לה העורר ללכת לדרכה, אולם ביום המחרת נסע לחברתה המתגוררת בצפון הארץ, וממנה נודע לו כי למתלוננת בן זוג אחר מזה מספר חודשים. בתאריך 29.11.09 התקשר העורר למתלוננת, ולאחר שקילל אותה טען בפניה כי השלים עם פרידתו ממנה, אולם ביקשה להגיע לדירתו בירושלים כדי שתסביר לו "מה קרה". המתלוננת נעתרה לו, אולם משהגיעה לדירה הוא נעל את הדלת, ומכאן ואילך ביצע בה עבירות מין (אינוס וניסיון למעשה סדום), תוך שהוא מונע ממנה במשך שעות ארוכות לעזוב את המקום. לפנות בוקר ניסתה המתלוננת לעזוב את הדירה, אולם המערער איים לירות בעצמו מאקדח בו החזיק מכוח תפקידו כמאבטח. משעמדה על דעתה, ונדמה היה למערער כי הבין מיהו בן-זוגה החדש, הוא הצמיד את האקדח לבטנו וירה ירייה אחת. כתוצאה מאירועיו של אותו לילה נגרמו למתלוננת חבלות בחלקי גוף שונים, ועל רקע זה יוחסו לעורר עבירות אינוס, ניסיון למעשה סדום, תקיפה הגורמת חבלה ממשית, איומים וכליאת שווא. עם כתב האישום הוגשה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים, ומשבית המשפט המחוזי נעתר לה, הוגש הערר שבפני.

2.

העורר מבקש לשוב ולבחון שתי שאלות – האם יש בראיות המשיבה כדי לענות על דרישתו של סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, וככל שהתשובה לשאלה זו חיובית, מדוע לא יומר המעצר בחלופה אחרת.

3.

עובר להחלטה בערר זה עיינתי בראיות המשיבה, ובעקבות כך שוכנעתי כי בידי המשיבה ראיות שיש בהן פוטנציאל מובהק להרשעה. לא נעלמה מעיני העובדה שלאחר שנחקרה לראשונה והפלילה את העורר, שבה המתלוננת למשטרה וטענה כי את עבירות המין בדתה מלבה. אולם ממה שניסתה המתלוננת להתנער מצוי חיזוק בדברי העורר עצמו, ועל כן סבורני כי החלטתה של המתלוננת לשנות מגרסתה המקורית נבעה מסיבות השמורות עמה, אולם לא עקב כך שבחקירתה הראשונה חטאה לאמת. המסקנה הנוספת המתחייבת היא כי לא נפל פגם בממצאו של בית המשפט המחוזי לפיו קיימות ראיות לכאורה כנגד העורר, ונוכח הנסיבות המתוארות בכתב האישום, אין ספק כי קמה נגדו עילת מעצר סטטוטורית.

באשר לאפשרות להמיר את המעצר בחלופה אחרת, סבורני כי גם בעניין זה לא שגה בית המשפט המחוזי בהחלטתו. התנהגותו האלימה של העורר, קנאתו למתלוננת שאינה יודעת גבול, ונכונותו לנקוט במעשים קיצוניים כמו שימוש בנשק חם – כל אלה מצביעים על מסוכנות מופלגת בחומרתה הנשקפת ממנו, למצער, למתלוננת. אם תוסיף לכך את התרשמותו של בית המשפט קמא מיכולתם המוגבלת של המפקחים המוצעים לפקח על תנועות העורר, שוב אין ספק כי אין תחליף למעצרו מאחורי סורג ובריח, לפחות עד לאחר עדות המתלוננת במשפט.

אי לכך, הערר נדחה.