בש"פ 2189/05 אהרון ספאשווילי נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין ביחד עם בנו, דוד ספיר, באשמת ביצועה של עבירת רצח. כתב האישום הוגש לבית המשפט המחוזי בחודש אוקטובר 2004, ותחילת שמיעתן של ראיות הצדדים נקבעה לחודש יוני 2005. ניסיונותיו של בא-כוחו המלומד של העורר, עו"ד ד' יפתח, להקדים את הדיון, עלו בתוהו, ועל כן פנה בבקשה לחזור ולעיין בשאלת המשך מעצרו של שולחו.

בהחלטתה מיום 24.1.05 דחתה כב' השופטת נ' אהד את הבקשה, ועל כך הוגש ערר לבית משפט זה אשר נדון בפני חברי, כב' השופט א' רובינשטיין. חברי הביע מורת רוח לנוכח העובדה ששמיעתן של הראיות בעניינו של נאשם הנתון במעצר, עתידה להתחיל כחלוף חודשים רבים מיום הגשתו של כתב האישום, ועל כן הפנה חברי את החלטתו לנשיאו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, מתוך תקווה שתימצא דרך להקדים את הדיון. אולם, נראה כי הדבר לא צלח, וגם הפעם לא אמר העורר נואש, וחזר ופנה לבית המשפט קמא בבקשה לשחררו, אולם בקשתו נדחתה. בהחלטתו זו עוסק הערר שבפני.

משפטו של העורר אינו היחיד אותו לא מצליח בית המשפט המחוזי בתל-אביב לסיים במועד שקצב המחוקק בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996. על כך התריע בית משפט זה בעבר, ונדמה כי לא זו בלבד שהמצב אינו משתפר, אלא שהוא מתדרדר, עד שהשימוש בסעיף 62 לחוק המעצרים הפך כמעט לעניין שבשגרה. למצב זה גורם העומס הרב המוטל על שכמם של ההרכבים הדנים בתיקי פשע חמור, ולכך נדרש פתרון מערכתי שאם לא יימצא, מותר להניח כי תלך ותחריף התופעה של נאשמים הנאלצים להמתין חודשים ארוכים עד לתחילת משפטם.

בנסיבות אלו, ולנוכח זכות היסוד לחרות והעיקרון המנחה לפיו השימוש במעצר צריך להיות בבחינת הפתרון האחרון, אפשר וראוי היה לשחרר גם את העורר שבפני. אולם, מנגד ניצבת מערכת של ראיות המצביעה על העורר כמי שהיה מעורב באירוע אלים, שהחל בגלל עניין של מה בכך והסתיים בקיפוד פתיל חייו של אדם צעיר. התנהגות זו חושפת את הסכנה הטמונה בעורר, ולא סברתי, לפחות בשלב זה של ההליכים, כי נכון להניח לפתחו של הציבור סכנה זו, רק משום שמערכת בתי המשפט מתקשה להתמודד עם כל המטלות הרובצות על שכמה.

הערר נדחה.