בש"פ 2193/03 קיסוואני מאזן נ. מדינת ישראל

1.זהו ערר על מעצרו עד תום ההליכים של העורר.

2.כנגד העורר ושלושה אחרים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירה של שוד בנסיבות מחמירות. בנוסף לכך, יוחסו לעורר עבירות של שיבוש מהלכי משפט והיזק בזדון.

3.בהמשך לקשר לבצוע השוד, נכנסו העורר ושותף נוסף לדירת המתלונן בו שהתה אשתו אותה עת. השניים דרשו ממנה באיומי סכין מטבח לתת את הכסף והתכשיטים שברשותה ואזקו אותה. במהלך השוד נכנס המתלונן ובנו הקטן לדירה. השניים התנפלו עליו ועל הילד ואזקו אותו והניחו סכין על צווארו של הילד תוך איומים כי ירצחו אותו אם לא ימסור לידיהם את כספו. לאחר זמן עזבו את המקום כשהם משאירים את בני המשפחה כפותים וכשבידיהם 4,200 ₪ וכן כ-2 ק"ג זהב, ולאחר שהשאירו אחריהם נזקים רבים לרכוש. לעורר מיוחס אישום נוסף והוא כי במהלך חקירתו במשטרה נטל טלפון נייד שברשותו והתקשר מתא המעצר לאביו ולנאשם אחר. כמו כן, במהלך

חקירתו פגש את נאשם 2 וביקש ממנו להדיח את נאשם 4 למסור עדות מסוימת. במהלך הדיון בהארכת מעצרו, ניסה העורר ליצור קשר עם בני משפחתו וביקש לארגן עטווה עם משפחת המתלונן. כאשר הוכנס לניידת משטרה, השתולל, צעק, ושבר בנגיחה את חלון הניידת וכן גרם נזק רב לתא משטרה בו היה עצור.

4.בית המשפט המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים לאחר שמצא כי יש ראיות לכאורה נגדו ונגד שותפיו. הוא קבע כי אופי העבירות המיוחסות לו מעידות על מסוכנותו הרבה ומסוכנות זו אינה מאפשרת את שחרורו.

5.העורר טוען בעררו כי ניתן להשיג את מטרת המעצר על דרך שחרורו בערובה, וכי יוכל להציע מקום מעצר-בית מרוחק מרחק ניכר ממקום ביצוע העבירות. כן טען כי הופלה לרעה ביחס לשותפים אחרים אשר, חרף חלקם הרב יותר בקשירת הקשר לביצוע השוד, שוחררו בחלופות מעצר.

6.מעצרו של העורר עד תום ההליכים הינו בלתי נמנע במקרה זה, ויש לאמץ את החלטת בית המשפט המחוזי בעניינו. עבירת השוד החמורה שהעורר לקח בה חלק מרכזי נעשתה באכזריות ומצביעה ללא ספק על מסוכנותו הגדולה לשלום הציבור ובטחונו. יתר על כן, העבירות הנוספות בהן הוא מואשם עניינן שיבוש מהלכי משפט והיזק בזדון וקשורים להתנהגותו האלימה בעודו עצור במשטרה. מעשים אלה מעלים חשש של ממש באשר לאפקטיביות של תנאי שחרור ממעצר מבחינתו. נאשם המנסה לשבש עדויות בעודו מוחזק במשמורת ומעורב במעשי אלימות קשים בעודו מוחזק בידי המשטרה מעלה חשש של ממש כי יפר תנאי מעצר בית שיוטלו עליו באם ישוחרר מקום שלא יימצא תחת עינה הבוחנת של המשטרה. אין גם בטענות העורר לגבי אפלייתו לרעה ביחס לשותפיו לעבירה ששוחררו למעצר בית כדי לשנות מהחלטת בית המשפט המחוזי. ישנן אבחנות ברורות בינם לבינו ביחס למידת המעורבות הפעילה בשלבי הביצוע של עבירת השוד. בענין זה מוחזק העורר כמי שלקח חלק ארי בשוד, וחשוב מכך – אלה מבין השותפים ששוחררו בערובה לא הואשמו בעבירות שיבוש מהלכי משפט כפי שהואשם בהם העורר. אבחנות אלה הן מהותיות ושומטות את עיקריה של טענת האפלייה בין העורר לשאר הנאשמים.

לאור האמור, דין הערר להידחות.