בש"פ 2196/05 אברהם אלימליח נ. מדינת ישראל

בכתב האישום שהוגש נגד העורר לבית משפט השלום בקריות יוחסו לו חמישה אישומים, שלושה מהם עוסקים בפריצה לכלי רכב וגניבה מתוכם. בשני האישומים הנוספים יוחסו לעורר עבירות של שימוש ברכב ללא רשות, נהיגה ללא רישיון וללא ביטוח, וכן הפרה של הוראה חוקית אשר חייבה את העורר להימצא במעצר בית. העורר הודה בכל אלה, והוא הוסיף והודה בשישה תיקים נוספים (החזקת סם שלא לצריכה עצמית, החזקת מכשירי פריצה, פריצה והפרת הוראה חוקית).

המשיבה עתרה בפני בית משפט השלום לעצור את העורר עד תום ההליכים, אולם בקשתה נדחתה והועדפה על פניה בקשתו של העורר להשתלב בתהליך גמילה משימוש בסמים, המתקיים ב"אישפוזית" הפועלת ליד בית החולים רמב"ם בחיפה. כנגד החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי, שם נהפכה הקערה על פיה לאחר שבית המשפט מצא כי עברו הפלילי של העורר והעבירות הנוספות שביצע, מחייבים את מעצרו, שם יוכל גם להשתלב בתהליך גמילה אם יתמיד ברצונו בכך.

גם לאחר שעיינתי בנימוקי הערר שבכתב, והאזנתי ברוב קשב לטיעוני בא-כוחו המלומד של העורר, עו"ד ע' אלמלם, לא מצאתי כי בית המשפט המחוזי נתפס לתוצאה שגויה. לעורר עבר פלילי מכביד ביותר, שתחילתו אי-שם באמצע שנות ה-80, והוא נמשך ברציפות עד לימינו אלה. בגין העבירות שביצע הוא נדון לתקופות מאסר שונות, אולם למרבה הצער הוא לא למד דבר מדרכי הענישה שנוסו בעניינו, ובכל פעם לאחר ששוחרר מיהר לשוב לחיי פשע. ואם נדרשה ראיה נוספת לעניין זה, היא מצויה בעובדה שאת העבירות הנוכחיות החל העורר לבצע ימים ספורים לאחר ששוחרר מהכלא, וכאשר מעל לראשו מרחף מאסר על-תנאי בר-הפעלה.

אני מוכן להניח כי מקור הרע בהתנהגות העורר נובע מהתמכרותו לשימוש בסמים המסוכנים. יתרה מכך, אני מוכן להוסיף ולהניח, שללא גמילתו של העורר, הוא עתיד לשוב ולחטוא בפלילים, ועל כן השאלה היא אם בנסיבותיו המתוארות נכון להתיר לו להשתלב בתהליך גמילה מחוץ לכלא.

לשאלה זו יש להשיב בשלילה. זה אינו ניסיונו הראשון של העורר להיגמל מהתמכרותו. מפיו של בא-כוחו למדתי כי בעבר נעשו מספר ניסיונות גמילה, כולם במהלך תקופות מאסר בהם נשא שולחו, אולם הם נכשלו. ואם כך הוא המצב במסגרת סגורה, מותר גם מותר לתהות אם העורר מסוגל להצליח בתהליך גמילה המתקיים במסגרת שאינה כפייתית. הספקות גדלים ומתעצמים שבעתיים לנוכח ניסיון העבר המלמד כי העורר מתקשה לקיים הוראות פשוטות כמו לשהות בתנאי מעצר בית, ועל רקע זה ניתן גם להבין את הספקות העולים מתוך תסקירו של שירות המבחן בכל הנוגע למידת נכונותו של העורר להשתלב בתהליך גמילה ומידת כנותה.

במצב זה אינני סבור כי נכון להניח לפתחו של הציבור את הסכנה הנובעת מן העורר, ואם יש ממש בכוונתו לבצע מהפך בחייו ולהיגמל, מותר להניח כי בית המשפט ייתן על כך את דעתו בבואו לגזור את העונש ומידתו.

הערר נדחה.