בש"פ 22/01 אילן אלמליח נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

1.ביום 12.12.00 הוגש נגד העורר כתב אישום בת.פ. 8133/00, המייחס לו עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, נשיאת נשק שלא כדין, והחזקת תחמושת שלא כדין (עבירה לפי סעיפים 329(1), 144(א) ו144-(ב) לחוק העונשין, תשל"ז1977-). על פי המתואר בכתב האישום, ביום 15.1.00 בילה העורר בדיסקוטק, כשהוא נושא שלא כדין אקדח. במהלך הבילוי נתגלע סכסוך בין העורר לאודי סעדה (להלן: "המתלונן" ) בשל בחורה שנכחה במקום. סמוך לשעה 04:30 איים העורר על המתלונן בכך שכיוון לעברו אקדח, ודרש את התנצלותו בשל התנהגותו בעניין הבחורה. משסירב המתלונן להתנצל ירה בו הנאשם ברגלו השמאלית, וגרם לפציעתו בחלק התחתון של קידמת הירך. מחמת הפציעה נגרם למתלונן שבר חלקי והוא נאלץ לעבור ניתוח השתלת פרקים. על פי אישום נוסף, שמיוחס לעורר, ביום 4.12.00 בסמוך לשעה 5:00, הוא החזיק, שלא כדין, תחמושת הכוללת ארבע מחסניות מלאות כדורי רובה בקוטר 5.56 מ"מ.

2.עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו (ב"ש 22126/00). ביום 25.12.00 נעתר בית משפט המחוזי בבאר שבע לבקשה, מפי השופט א' לרון. בית המשפט קבע כי ישנן ראיות לכאורה לביצוע העבירה, וכי העובדה ששניים מן העדים שזיהו את העורר כיורה, הכחישו זאת בהזדמנויות רבות אחרות תהיה "עניין למשקל הראיות ואינו שולל את קיומן של ראיות לכאורה". כך, גם לגבי יתר הטענות שהעלה העורר בנוגע לפגמים בחומר הראיות. בנוגע לעילת מעצר, קבע בית המשפט כי קמה חזקת מסוכנות. בעניין זה אמר בית המשפט את הדברים הבאים:

[ה]עבירה נעברה תוך שימוש בנשק חם ואפשר לומר גם באלימות חמורה או באכזריות וכי בנסיבות אלה הנטל הוא על המשיב להוכיח כי לא קיימת מסוכנות ולהפריך חזקה זו.

המסוכנות גם עולה מעצם העבירה, שכן מי שמשתמש בנשק ויורה בו, הדבר לכשעצמו מצביע על מסוכנות, מה גם שמחומר הראיות עולה שהדבר נעשה על רקע של דבר של מה בכך, על רקע של סירוב להתנצלות בשל סיכסוך על בחורה. מי שאצבעו קלה על ההדק טמונה בו מסוכנות.

בית המשפט אף שלל את האפשרות להסתפק בחלופת מעצר.

3.על החלטה זו הוגש הערר שלפניי. בעררו בכתב, טוען בא-כוח העורר, כי אין בחומר החקירה ראיות לכאורה במידה מספקת לצורך מעצר עד תום ההליכים. בעניין זה טוען בא-כוח העורר, כי העורר לא קשר עצמו לאירוע הירי, וכן כי המתלונן ואדם נוסף שנכחו באירוע לא קשרו אותו לאירוע וגרסו כי לא ראו מי ירה. בנוסף טוען בא-כוח העורר, כי לא ניתן להסתמך על הקלטות סתר בהן הפלילו המתלונן והעד הנוסף את העורר, וזאת ממספר טעמים: סתירה בין התמליל להודעות; אין בתמליל קשירה מפורשת לאירוע הירי; הרשעה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות דורשת קיומו של "חיזוק" בחומר הראיות, דבר שאינו מתקיים במקרה זה; אמינותו של עד המדינה שהקליט את הקלטות מוטלת בספק כיוון שיש לו אינטרס מובהק להפליל את העותר.

לגבי האישום של החזקת תחמושת שלא כדין, טוען בא-כוח העורר כי אין ראיות לכאורה, וכי גם בית המשפט המחוזי ציין בעניין זה כי יש הגיון רב בגרסת העורר לפיה לא החזיק בתחמושת, אלא היא היתה שייכת לאחד מאחיו שמשרת בצה"ל ומתגורר בבית.

4.בנוסף, טוען בא-כוח העורר כי לא מתקיימת עילת מעצר. נטען, כי לא הוכחה עילת המסוכנות, כיוון שעברו הפלילי של העורר אינו מכביד ומאופי העבירות לא ניתן ללמוד על מסוכנותו (דינו נגזר ללא הרשעה בעבירה של החזקת סם לצריכה עצמית, והוא הורשע בעבירות איומים והעלבה במקום ציבורי). כן, מיום חקירתו לא עשה העורר דבר שיכול להעיד על שיבוש הליכי המשפט.

5.עוד טוען בא-כוח העורר, כי גם אם ייקבע כי ישנן ראיות לכאורה ומתקיימת עילת מעצר, יש להסתפק בחלופת מעצר. בא-כוח העורר תומך טענה זו בפסיקת בית משפט זה במקרים דומים, ובנסיבותיו האישיות של העורר, שהוא בחור צעיר העומד להתחתן, חי חיים נורמטיביים, ומאז האירוע עבד בעבודה קבועה ולא נמצא מעורב בשום עבירה. חלופת המעצר המוצעת היא אצל אחיו של העורר הגר באשדוד ומנהל מפעל, אשר הוא ואשתו מוכנים לפקח על העורר, ומוכנים שהעורר ישהה ב"מעצר בית" בביתם.

6.לאחר ששמעתי את טיעוני בעלי הדין ועיינתי בחומר המצוי בתיק, הגעתי למסקנה כי אין להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. ראשית, מסכים אני עם מסקנת בית המשפט המחוזי, לפיה ישנן ראיות לכאורה לביצוע העבירה על ידי העורר. קיימים שני תמלילים של האזנות סתר הקושרות את העורר לביצוע העבירה. שיחה אחת התנהלה בין המתלונן לתומר סובולובסקי, ושיחה שניה בין תומר סובולובסקי לאבי ג'אן שנכח בדיסקוטק, והסיע את המתלונן לבית החולים אחרי שנפצע. בשתי השיחות יש ראיות לכאורה לביצוע העבירה על ידי העורר, ואין בעובדה שהמעורבים הכחישו את ידיעתם לגבי זהות היורה בהודעותיהם האחרות כדי לשלול זאת.

7.העבירה בוצעה תוך שימוש בנשק חם, ולכן קמה חזקת מסוכנות לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו1996-. מסכים אני עם מסקנתו של בית המשפט המחוזי כי העורר לא הרים את הנטל להפריך חזקה זו.

8.בנוגע לחלופת מעצר, השתכנעתי כי בשל חומרת העבירות, אין בנסיבות המקרה הנדון בחלופה אשר הוצעה כדי להשיג את מטרות המעצר. שימוש בנשק בסכסוך על עניין של מה-בכך מצביע על מסוכנותו הרבה של העורר הנדון.

אי לכך הערר נחה.