בש"פ 2204/98 יעקב סבן נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ת.פ.ח. 56/98) באשמה של ביצוע שלוש עבירות: (1) שוד מזויין במלטשת יהלומים ברמת-גן; (2) שוד מזויין בחנות לשיווק סיטונאי של צורכי צילום בחולון; (3) התפרצות לחנות (וגניבה מתוכה) באשדוד. בית המשפט המחוזי (השופט א' בייזר), שנתבקש לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים, החליט כי יש ראיות לכאורה נגד העורר לגבי העבירה השניה (השוד בחולון) וכי בנסיבות המקרה די בראיות אלה (ללא צורך להסתמך על הראיות לגבי העבירות האחרות) כדי לבסס החלטה לעצור את העורר עד תום ההליכים. על החלטה זאת הוגש הערר שבפני.

כיוון שההחלטה של בית המשפט המחוזי לעצור את העורר עד תום ההליכים התבססה רק על הראיות לגבי העבירה השניה, אוכל אף אני להגביל עצמי לשאלה אם די בראיות אלה כדי לבסס את ההחלטה שהתקבלה על ידי בית המשפט המחוזי.

הראיות לכאורה לגבי העבירה השניה הן אלה. ביום 28.1.98 בוצע שוד מזויין בחנות לשיווק סיטונאי של צורכי צילום בחולון. השוד תוכנן מראש על ידי חבורה, שהכינה לצורך זה משאית (שנגנבה קודם לכן) להובלת הסחורה שתיגנב וכן מכונית (שנגנבה קודם לכן) למילוט השודדים לאחר ביצוע השוד. לביצוע השוד נכנסו לחנות שלושה (או ארבעה) מן השודדים, כשהם רעולי פנים, ובאיומי אקדחים כפתו באזיקים את שלושת האנשים שהיו בחנות. כשנתברר לשודדים כי מערכת האזעקה שבחנות מצביעה על מצב של פריצה, הם נמלטו במהירות מן החנות. המשטרה שהוזעקה למקום, הגיעה תוך דקות ספורות ועצרה, סמוך לחנות, את העורר וכן אחד בשם אבי גבאי. גבאי נעצר כשהוא יושב במכונית גנובה, עליה הורכבו לוחיות זיהוי מזויפות, כשמנועה פועל, בתוכה כפפות ולידה אזיקים מסוג האזיקים בהם השתמשו השודדים בחנות. לא היה לגבאי הסבר סביר לכל אלה. העורר נעצר כשהוא רץ (או, מכל מקום, הולך במהירות) מכיוון המשאית, שהיתה אמורה להוביל את שלל השוד, אל המכונית בה ישב גבאי. היה לו הסבר להימצאותו באותו מקום. לדבריו הוא קבע עם חבר, שנקב בשמו, להיפגש עמו בסביבת מקום כדי להסדיר העברה של קו טלפון נייד משם לשם. עוד ראוי לציין כי גבאי והעורר הכחישו שהם מכירים זה את זה.

בהיותו של העורר במעצר, הוכנס לתאו מדובב, שהיה בשירות המשטרה. השיחות בין העורר לבין המדובב הוקלטו בסתר, ולאחר מכן פוענחו ותומללו. מן התמליל עולה כי העורר התוודה בפני המדובב בביצוע עבירות רבות, ובהן גם השוד בחנות לצורכי צילום בחולון. לגבי שוד זה סיפר העורר למדובב פרטים רבים לגבי תכנית השוד וביצוע השוד, לרבות חלקו בשלל, וכן אף האליבי שהכין לעצמו מראש, כלומר, הסיפור בדבר המפגש עם חברו לצורך העברה של קו הטלפון.

על יסוד הראיות החליט בית המשפט המחוזי שאין בפניו די ראיות כדי להורות על מעצרו של גבאי. לפיכך החליט לשחרר את גבאי מן המעצר. אולם, בערר שהוגש על ידי המדינה, החליט בית משפט זה (השופטת ד' דורנר) כי די בראיות כדי להקים עילת מעצר נגד גבאי. בהתאם לכך החליט בית משפט זה לעצור את גבאי עד תום ההליכים.

לגבי העורר החליט בית המשפט המחוזי, כי יש בפניו די ראיות כדי לעצור את העורר עד תום ההליכים. השאלה בפני היא, אם טעה בית המשפט המחוזי בהחלטה זאת.

לאחר ששמעתי טיעון מפורט של באי-כוח הצדדים, ועיינתי בחומר שבתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי אין יסוד לבטל את ההחלטה שנתקבלה על ידי בית המשפט המחוזי.

הראיה החזקה נגד העורר נמצאת בדברים שאמר למדובב. בא-כוח העורר מבקש לבטל את משקלם של דברים אלה מכל וכל. לטענתו העורר התפאר בפני המדובב בביצוע עבירות רבות, אותן לא ביצע ולא יכול היה לבצע, ולכן אין להאמין אף לדבריו לגבי חלקו בביצוע השוד בחנות לצורכי צילום בחולון. יתירה מזאת. גם דבריו לגבי שוד זה לוקים בטעויות מסויימות, עליהן הצביע בא-כוח העורר. ומעבר לכל אלה, הראיות יכולות לבסס, לכל היותר, אחריות של העורר כמסייע לביצוע עבירה של פריצה, להבדיל מעבירה של שוד, ועבירה כזאת אינה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים.

הטענות של בא-כוח העורר בנוגע לדברי העורר למדובב מתייחסות לאמינות ולמשקל של דברים אלה. אך אלה הן טענות שמקומן בבית המשפט שידון באישום נגד העורר. אין בהן כדי לשלול את משקל הדברים כראיות לכאורה. אם בית המשפט שידון באישום, וישמע את עדות העורר ואת עדות המדובב, יגיע למסקנה כי דברי העורר בפני המדובב בנוגע לשוד זה אינם רק התרברבות ללא יסוד, יהיה לדברים אלה משקל רב כראיה נגד העורר.

כמו כן נודע משקל ראייתי לנסיבות בהן נעצר העורר, מיד לאחר שנכשל נסיון השוד, סמוך מאד למקום השוד. משקלו של האליבי שלו נראה קטן. כך הדבר, ראשית, משום שבדברי העורר בפני המדובב הוא סיפר על כך שבמסגרת ההכנות לשוד הוא הכין אף אליבי זה. שנית, כך הדבר גם בשל ההתכחשות של העורר וגבאי להיכרות מוקדמת ביניהם. נראה כי התכחשות זאת אינה אמת. העורר וגבאי נעצרו על ידי המשטרה כשבידיהם טלפונים ניידים, ובדיקת המשטרה העלתה כי במשך השבוע שלפני ביצוע השוד קויימו שיחות רבות בין שני טלפונים אלה. מדוע, אם כן, התכחשו העורר וגבאי להיכרות ביניהם?

סיכומו של דבר, אני סבור שצדק בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי יש די ראיות לכאורה בדבר אחריותו של העורר לביצוע שוד זה.

כיוון שמדובר בשוד אלים, שבוצע תוך כדי שימוש באקדחים, נוצרה עילת מעצר נגד העורר. עילה זאת יוצרת חזקת מסוכנות. השאלה היא אם חזקה זאת הופרכה ואם ראוי בנסיבות המקרה להסתפק בחלופת מעצר.

בא-כוח העורר ציין כי העורר הינו צעיר, כבן 21 שנה, כי העבר הפלילי שלו אינו מכביד במיוחד, וכי בית המשפט יכול לשחרר אותו בתנאים של מעצר בית, בבית הוריו במושב שדה עוזיה, תוך הפקדת ערבות וקביעת תנאים נוספים, שיבטלו כל חשש למסוכנות מצד העורר.

לאחר שיקול החלטתי שלא להסתפק בחלופת מעצר. השוד, בו מואשם העורר, הוא שוד מזויין בעל חומרה. הוא תוכנן היטב בחבורה, לפי הראיות לכאורה היה לעורר תפקיד מרכזי בתכנון וביצוע, ורוב אנשי החבורה עדיין חופשיים לנפשם. בהקשר זה גם אין להתעלם משני האישומים האחרים התלויים נגד העורר: האחד לגבי שוד המלטשה ברמת גן, והשני לגבי פריצת החנות באשדוד. אמנם הראיות בדבר המעורבות של העורר בשתי עבירות אלה חלשות, אך אין לבטל אותן לחלוטין, בהקשר לשאלת המסוכנות של העורר. כמו כן יש לעורר עבר פלילי, שאף כי אינו כבד, הוא כולל גם עבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממש, לפי סעיף 380 לחוק העונשין, תשל"ז1977-.

לפיכך החלטתי לדחות את הערר.