בש"פ 2211/97 שלום חן נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין לפני בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה ממשית, איומים וסחיטה באיומים.

בטיעון שהיה לפני בית-משפט השלום ניתן היה להבין כי בא-כוח העורר אינו אומר לטעון בנושא קיומו של חומר ראיות לכאורה להוכחת האמור בכתב-האישום. זו אף היתה קביעתו המפורשת של בית-המשפט בהחלטתו, לאמור: "ב"כ של המשיב, עו"ד קדרי לא חלק על קיומן של 'ראיות לכאורה' להוכחת האשמה". לסופו של דיון החליט בית-משפט השלום לעצור את העורר עד תום ההליכים.

על החלטה זו הוגש ערר לבית-המשפט המחוזי. זו הפעם התייצב לפני בית-המשפט סניגור אחר מזה שהופיע בבית-משפט השלום, ובדיון ביקש לטעון לעניין קיומן או אי-קיומן של ראיות לכאורה. בית-המשפט המחוזי סירב לשמוע טענות בעניינן של ראיות לכאורה, ובלשונו: "וזאת לאור ההסכמה שניתנה בבית משפט קמא". לסופו של דיון החליט בית-המשפט המחוזי לדחות את הערר. כך נולד הערר שלפני.

טוען בא-כוחו המלומד של העורר, עורך-דין ציון אמיר - הוא-הוא הסניגור שהופיע בבית-המשפט המחוזי - כי שגה בית-המשפט המחוזי בסרבו לשמוע טיעון לעניין קיומן או אי-קיומן של ראיות לכאורה. בין-השאר טוען הוא, כי חלה אי-הבנה בבית-משפט השלום, וכי הלכה למעשה לא הסכים הפרקליט שהופיע בבית-משפט השלום לקיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה.

לא אוכל לקבל טענה זו. חזקה על בית-משפט השלום שידע את אשר הוא אומר, וגם לא מצאתי ראיה ממשית לטיעונו של עורך-דין אמיר. אם אמנם היה בכוונתו של עורך-דין אמיר לטעון ברצינות טענה זו, כי-אז היה עליו להמציא תצהירים מתאימים - לבית-המשפט המחוזי או לבית-המשפט העליון - וכדרך הליכי-משפט, תצהיר היה פוגש בדרכו תצהיר-נגדי.

לו היתה ההכרעה תלויה אך בטענתו זו של עורך-דין אמיר, כי-אז הייתי דוחה את הערר. אין לי אלא להסכים עם החלטתו של שופט בית-המשפט המחוזי (החלטה מיקדמית מיום 6.4.97), כי חילופי סניגורים מערכאה לערכאה אין בהם צידוק לשינוי כה נחרץ, כדי-כך שהן יהפוך לאו ולאו יהפוך הן.

ואם את טענתו זו של עורך-דין אמיר סבורני שיש ומן הראוי לדחות, הנה לגופם של דברים דומה עלי כי ראוי ליתן אפשרות לעורר להעלות את טענתו באשר לאי-קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה. בסוף-כל-הסופות, ובתחילת-כל-התחילות, מצויים אנו בטבורם של הליכים שסופם יכול שיהיה מעצר, לעתים מעצר לתקופות ממושכות. בתיתנו דעתנו לסוג זה של ההליכים, דומה עלי כי ראוי להקל עם נאשמים ולו כדי לאפשר להם להעלות לפני בית-משפט טענות שברצונם להעלות. יעלו את טענותיהם ובית-משפט יחליט כאשר ייראה לו על-פי חומר הראיות.

אני מחליט, איפוא, לקבל את הערר ולהחזיר את הדיון לבית-משפט השלום, כדי לאפשר לעורר להעלות טענותיו לעניין אי-קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה. למותר לומר שהחלטת בית-משפט השלום תעמוד בעינה, ועד אם יוחלט אחרת יעמוד צו בית-משפט השלום לעצור את העורר עד תום ההליכים.

לעניין קביעת מועד שמיעתה המחודשת של הבקשה למעצר, יביא בית-המשפט במניין שיקוליו את העובדה כי ההחלטה לעצור את העורר