בש"פ 2212/97 מסלמאני פרג' בן אסעד נ. מדינת ישראל

שלושת העוררים שלפני, קטינים שטרם מלאו להם חמש-עשרה שנים, הועמדו לדין בבית המשפט המחוזי בירושלים על כך שיידו אבנים לעבר כלי רכב אזרחיים וצבאיים בצומת א-רם שבירושלים.

בית המשפט המחוזי ציווה על מעצרם עד תום ההליכים, ביישמו את ההלכה העקבית של בית משפט זה, לפיה אין מנוס במקרים כאלה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, מלהורות על מעצרם של הנאשמים ולהפסיק לאלתר את תופעת ההתפרעות המסוכנת. עם זאת, ציין בית המשפט בהחלטתו כי אם משפטם של הקטינים לא יסתיים בתוך חודשיים מיום מתן החלטתו, 28.3.97, יהווה הדבר עילה לעיון חוזר במעצרם.

בא כוחם המלומד של העוררים, עורך-דין אבו עטא, הציע לשחרר את מרשיו בחלופת מעצר, ולאפשר לשניים מהם הלומדים בבית הספר לחזור ללימודיהם. בטיעוניו טען לפני כל שניתן לטובת מרשיו.

ההחלטה להורות על החזקתם במעצר של קטינים בגילם של העוררים קשה ומכבידה היא. על פי החלטתי הובאו בפני שלושת העוררים אשר ניכר בהם כי מקומם הטבעי אינו בין כתלי הכלא ובתנאי המעצר.

חברי השופטים שבו ונתנו דעתם לקושי זה העומד בפני כל שופט ששוקל מעצרו של קטין בגיל כה רך. עם זאת הגיעו לכלל מסקנה, בשורה ארוכה של החלטות, כי נוכח הסיכון הנשקף מהעבירות מן הסוג בו הואשמו העוררים ובהתחשב בכך כי עבירות אלה מבוצעות בעיקר על ידי קטינים, אין מנוס מפני מעצרם כדי למנוע את הסיכון הנשקף מהם ומהתופעה של ידוי אבנים. באשר "אבן אשר ידה אותה נער בן 15 פגיעתה רעה לא פחות מאבן אשר ידה אותה איש מבוגר" (ראו דברי השופט חשין בבש"פ 7979/96 פראח נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) וכן ראו בש"פ 2071/95 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), בש"פ 2016/94 פלוני ואח' נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), בש"פ 6823/95 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), בש"פ 1460/96 עביסאן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), בש"פ 7713/96 דבעי ואח' נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)).

עם זאת, נראה לי, כי ראוי שמשפטם של קטינים כאלה יישמע מייד ובסמוך למעצרם. בעת הדיון נמסר לי כי התיק נקבע להקראה ביום 15.4.97. בהתאם לכך אף יש לעשות הכל כדי ששמיעת הראיות תסתיים תוך זמן קצר ביותר. אם לא יעלה בידי בית המשפט לקיים את המשפט במהלך חודש ממועד מתן החלטה זו, יוכל בא כוח העוררים לשוב ולבקש עיון מחדש בהחלטת המעצר.