בש"פ 2223/13 ענאן עבוד נ. מדינת ישראל

1.

לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט א' טובי ) מתאריך 21.03.2013 ב-מ"ת 34327-02-13, שבגדרה נדחתה בקשת העורר לשחררו לחלופת מעצר.

להלן יפורטו את עיקרי הנתונים הנדרשים להכרעה בערר.

כתב האישום וההליכים הקודמים

2.

בתאריך 18.02.2013 הוגש נגד העורר כתב אישום, בגדרו נטען כי בתאריך 01.02.2013 ביצע העורר, שנהג ברכב (בו היה גם אדם נוסף בשם: שיביל (להלן: שיביל)) "מרדף" אחר המתלונן וחבריו, שנסעו ברכב אחר. מרדף זה התבצע, על פי כתב האישום, בשני שלבים:

בשלב הראשון, העורר הוא שנהג ברכב הרודף עד שהשיג את רכבם של

המתלונן וחבריו. אז יצא שיביל מן הרכב ואיים על המתלונן וחבריו על ידי כך שדפק על חלון רכבם של הנרדפים באמצעות סכין.

בשלב השני של המרדף, שהתבצע לאחר שהמתלונן וחבריו שבו למקום הימצאם של העורר ושיביל, העורר נהג שוב ברכב, בעוד שיביל הוציא את פלג גופו העליון מהרכב וירה לעבר רכבם של המתלונן וחבריו באמצעות אקדח, בכוונה לגרום להם חבלה חמורה. עוד נאמר בכתב האישום כי לאחר הגעת המתלונן וחבריו בסמוך לבית דודו של המתלונן ועצירת רכבם שם, המשיך שיביל לירות לעבר המתלונן וחבריו, כמו גם לעבר אחיו של המתלונן ולעבר ביתו של הדוד – כל זאת בכוונה לגרום לאלו שעליהם ירה חבלה חמורה.

נוכח עובדות נטענות אלה, הואשם העורר בביצוע בצוותא עם שיביל של העבירות הבאות: חבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיף 329(א)(2) ל חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); נשיאה והחזקת נשק שלא כדין, עבירה לפי סעיף 144(א) רישא + (ב) רישא ל חוק העונשין ; יריות באזור מגורים, עבירה לפי סעיף 340א ל חוק העונשין ; ואיומים, עבירה לפי סעיף 192 ל חוק העונשין .

3.

העורר נעצר בראשונה בתאריך 01.02.2013, שבעה-עשר ימים טרם הגשת כתב האישום הנ"ל. בד בבד עם הגשת כתב האישום, ביקשה המשיבה גם את מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

4.

בתאריך 21.02.2013 התקיים דיון בעניין מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו, ונבחנו הראיות לכאורה שעמדו בבסיס הבקשה. העורר נתן את הסכמתו לכך שקיימות ראיות לכאורה בכל הנוגע לעצם קיומו של אירוע ירי, לכך שהוא עצמו נהג ברכב ולכך ששיביל הוא שביצע את הירי בפועל. העורר טען, עם זאת, כי אין ראיות לכאורה לכך שהוא ידע כי חברו שיביל נושא אקדח בעת האירוע וכי בכוונתו לעשות בו שימוש. עוד טען העורר באותו הדיון כי גם הירי עצמו – אין בו כדי להעיד על כוונה לגרום חבלה חמורה, שכן לשיטתו חומר הראיות מלמד שהירי נעשה לשם הפחדה בלבד.

בית המשפט המחוזי הנכבד, בהחלטה מנומקת ומפורטת מתאריך 27.02.2013, קבע כי קיימות ראיות לכאורה לאמור בכתב האישום והורה על עריכת תסקיר מעצר, אשר יבחן אפשרות לשחרור העורר לחלופת מעצר.

5.

במסגרת דיון נוסף שנערך בבקשה לעצור את העורר עד לתום ההליכים בתאריך 21.03.2013, לאחר הגשת תסקיר המבחן, חזר והעלה בא-כוח העורר את טענותיו בדבר חולשת הראיות בנוגע ליסוד הנפשי של כוונה לגרום חבלה חמורה, דבר המלמד, לשיטתו, על מסוכנות מופחתת בנוגע לעורר, במובחן מהנטען לגבי שיבלי. בא-כוח העורר טען כי נוכח היעדר עבר פלילי לעורר ונוכח המלצות שירות המבחן – הרי שיש לאפשר לעורר להשתחרר לחלופת המעצר שנבחנה על ידי שירות המבחן, בשילוב עם איזוק אלקטרוני. עוד ציין בא-כוח העורר כי אף שהדבר לא עולה מתסקיר המבחן, העורר הביע צער ולקח אחריות על האירוע – בפני קצינת המבחן. באת-כוח המשיבה טענה בדיון האמור כי מעשיו של המשיב מצביעים על מסוכנות מוגברת וכי התיק איננו מתאים לשחרור לחלופת מעצר – הן מההיבט העקרוני והן באשר לחלופה הקונקרטית שנבחנה על ידי שירות המבחן, נוכח הסתייגות שירות המבחן מיכולתם של המפקחים המוצעים להתמיד בתפקידם לפרק זמן ממושך.

בתום הדיון קבע בית המשפט המחוזי הנכבד כי לא מצא מקום להורות על שחרור העורר לחלופת מעצר. בית המשפט המחוזי הנכבד נימק קביעתו זו במסוכנות הטבועה במעשים המיוחסים לעורר, וכן בהיעדר נטילת אחריות, הבעת חרטה או הסבר אחר לפשר התנהלותו של העורר.

על החלטה זו הוגש הערר שלפני, אותו הועדתי לדיון בתאריך 28.03.2013.

טענות הצדדים

6.

בדיון שהתקיים בפני בתאריך 28.03.2013 טען בא-כוח העורר כי בית המשפט המחוזי הנכבד שגה כשביסס את החלטתו על היעדר חרטה, או לקיחת אחריות מצד העורר, רק בשל העובדה שתסקיר חלופת המעצר שהגיש שירות המבחן שתק בנוגע לסוגית החרטה או לקיחת האחריות. לטענת בא-כוח העורר, בית המשפט המחוזי הנכבד היה יכול לראיין את העורר שנכח באולם ולהתוודע ללקיחת האחריות שלו, דברים שלגרסת בא-כוח העורר הושמעו גם בפני קצינת המבחן שבחרה לא להכלילם בתסקיר. בא-כוח העורר הלין בפני אף על סירובו של בית המשפט המחוזי הנכבד לדחות את הדיון למשך כשעה, על מנת לקבל הבהרה מקצינת המבחן בסוגיה זו. בא-כוח העורר הדגיש כי קצינת המבחן ציינה בפניו שהשמטת לקיחת האחריות מהתסקיר נעשתה נוכח הנחיות, אשר ניתנו לה, שלפיהן עליה למעט בעיסוק בסוגיית לקיחת האחריות, בשלב של הכנת תסקיר חלופת מעצר.

7.

באת-כוח המשיבה טענה בדיון שהתקיים בפני – בתגובה לטענות העורר, כי המקרה איננו מתאים לשחרור לחלופת מעצר נוכח החומרה הרבה של המעשים שבהם הואשם העורר. לשיטת המשיבה, האירועים, מושא כתב האישום, הם קשים, שכן במסגרתם נוהל "מרדף" אחרי המתלונן וחבריו ובוצע עליהם ירי. לשיטתה אין מקום לשחרור העורר לחלופת מעצר, במיוחד בשילוב עם העובדה שתסקיר המבחן לא היה "מובהק" בהמלצתו לגבי החלופה שהוצעה. ביחס לשאלת לקיחת האחריות – באת כוח המשיבה היתה מוכנה לקבל את ההנחה שהעורר אכן הביע חרטה על מעשיו בפני עורכת התסקיר, אך עמדה על כך שקבלת האחריות לא נעשתה במשטרה ובאופן מיידי. כן נטען כי אין לייחס חשיבות רבה לשאלת לקיחת האחריות וכי היסוד המרכזי המחייב פה את מעצרו של העורר מאחורי סורג ובריח – הינו ההתנהלות המיוחסת לו ועצם מסוכנותו.

דיון והכרעה

8.

לאחר שעיינתי בערר ובחומר שצורף לו ולאחר ששמעתי את באי-כוח הצדדים בדיון – הגעתי לכלל מסקנה כי

דין הערר להתקבל בחלקו , במובן זה שהבקשה לשחרור לחלופת מעצר תוחזר לבית המשפט המחוזי, על מנת שידון בה פעם נוספת. להלן יובאו בקצרה הנימוקים להחלטתי זו.

9.

עקרונית, מקובלת עלי טענת המשיבה כי המעשים המיוחסים לעורר הינם מעשים המעידים על מסוכנות משמעותית. ואולם, גם מסוכנות זו ניתנת להפחתה בנסיבות ובתנאים המתאימים – ועל כך מעידה גם נכונותו של בית המשפט המחוזי הנכבד – בהחלטתו הראשונית – לבקש להכין תסקיר לגבי העותר לשם בחינת חלופת מעצר.

בית המשפט המחוזי הנכבד נימק בסופו של יום את סירובו לשחרר את העורר לחלופת מעצר, בין השאר בהיעדר לקיחת אחריות, או חרטה של העורר על המעשים המיוחסים לו. ואולם נראה כי עתה אין עוד מחלוקת אמיתית בין העורר לבין המשיבה על כך שניתן לצאת מנקודת הנחה שהעורר אכן הביע חרטה על מעשיו. נתון זה מערער את אחד המרכיבים המרכזיים שעמדו ביסוד ההנמקה של בית המשפט המחוזי הנכבד להחלטתו – במידה המצדיקה את הצורך לשוב ולהעמיד את אפשרות שחרורו בערבות

למבחן, על מנת למצות את הנסיון לבחון אם אמנם ישנם תנאים המאפשרים את הקטנת מסוכנותו של העורר באופן שיצדיק את שחרורו לחלופת מעצר.

10.

לפיכך אני קובע כי החלטתו של בית המשפט המחוזי הנכבד מתאריך 21.03.2013, שלפיה אין מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר – תבוטל, וכי בית המשפט המחוזי הנכבד ישוב ויקיים דיון באשר לאפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר, תוך שהוא מביא בחשבון את עמדות הצדדים בנוגע ללקיחת אחריות של העורר על מעשיו, כפי שבאו לידי ביטוי בדיון שהתקיים בפני. אדגיש כי אין בהחלטתי זו, כמובן, כדי להנחות את בית המשפט המחוזי הנכבד באשר ל תוכן ההחלטה

אותה יקבל לאחר שיתקיים הדיון הנ"ל. את החלטת בית המשפט המחוזי הנכבד – הוא יקבל על פי מיטב שיקול דעתו, בהתאם לנתונים שיעמדו בפניו בתום הדיון.

11.

סוף דבר: הערר מתקבל בחלקו , כאמור בפיסקה 10 שלעיל. בשלב זה, ועד להחלטה אחרת, אשר תתקבל על ידי בית המשפט המחוזי הנכבד במתווה האמור – ישאר העורר במעצר.