בש"פ 223/07 ויקטור חג'ג נ. מדינת ישראל

בכתב-אישום שהוגש לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, יוחסו לעורר עבירות של קשירת קשר לבצע פשע, סחיטה באיומים, סחיטה בכח וסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. נטען, כי העורר קשר עם אחר - דוד כהן - לאיים על המתלונן – בעליה של מסעדה בבאר שבע – במטרה להניעו להשיב חוב כספי שלטענת המתלונן לא היה ולא נברא.

העורר, שלפי הנטען לקח על עצמו לממש את הקשר, הגיע למסעדה בשעת לילה מאוחרת, כאשר המתלונן ועובדיו שהו במקום, ונהג בה מנהג בעלים: הוא נכנס למטבח, דחף את המתלונן, הצהיר בפני הנוכחים כי המסעדה שייכת לדוד כהן, וכי לא ניתן יהיה לפתוח אותה למחרת אם החוב לא יוסדר. בהמשך נכנס העורר לרכבו שחנה בקרבת המסעדה, והמתין לצאתו של המתלונן. או אז, כשהבחין כי המתלונן נכנס אף הוא לרכבו, החל העורר לעקוב אחריו ברחובותיה של העיר במטרה להפחידו. בהגיעם לאחד הצמתים עקף העורר בפראות את רכבו של המתלונן ועצר בחריקת בלמים פתאומית, דבר שכמעט גרם לתאונה. על מעשה זה חזר העורר גם בצומת הבאה אליה הגיע המתלונן. בהמשך, הורה העורר על הנאשם לפתוח את חלון רכבו, התרה בו להסדיר את החוב עד למחרת, איים על חייו והכה אותו בפניו במכת אגרוף. היה זה רק בזכותם של עוברי אורח שניגשו לכיוון העורר, שהמתלונן הצליח לחמוק ממנו לנסוע מהמקום.

לאחר שמצא כי המשיבה הציגה בפניו ראיות לכאורה לביסוס אשמתו של העורר, ונוכח הסכנה הגלומה בו, הורה בית-המשפט המחוזי על מעצרו. ראיות אלו היו הודעותיהם בחקירה של אדם שהיה עד לביקורו של העורר במסעדה, ואדם נוסף שהיה עד למרדף שערך העורר אחרי המתלונן. ואם לא די בחומרתן של העבירות כדי להקים עילת מסוכנות בעניינו של העורר – הצטרף לכך נתון נוסף, בדמות עברו הפלילי המכביד, הכולל עבירות רכוש, אלימות ואף עבירות סמים. ועוד, התברר כי את העבירות הנוכחיות ביצע העורר שעה שתלויים נגדו לא פחות משלוש תקופות של מאסר על תנאי.

כנגד החלטה זו הוגש הערר שלפני, ובמסגרתו טען העורר כי ראיותיה של התביעה אינן מגיעות לרף שיהיה בכוחו כדי להצדיק את מעצרו. בא כוח העורר הצביע על כך שהמתלונן לא התבקש כלל למסור בחקירתו את פרטיהם של העובדים שנכחו במסעדה שעה שהעורר הגיע לשם, דבר שעשוי היה לאמת או להפריך את הטענה כי השמיע איומים. כן נטען, כי מדבריו של העורר כלפי המתלונן לא השתמעה כוונה להפעיל אלימות, וכי המשיבה לא הציגה תיעוד רפואי כלשהו המלמד על פגיעה פיסית במתלונן ואף לא ערכה עימות בין השניים.

עיינתי בטענותיו של העורר, אולם לא מצאתי בהן מאום. מעבר לכך, עיון בהודעתו של העורר מיום 10.12.06 מעלה כי הוא מודה בקיומו של מה שהגדיר כ"סכסוך עסקי קטן" בינו לבין המתלונן, ואם מוסיפים פרט זה להודעות האחרות שנאספו מהמעורבים בפרשה, ובעיקר ההודעות בהן דן בית-המשפט המחוזי – בהן עיינתי אף אני – מצטיירת תמונה של מי שאימץ לעצמו התנהגות בריונית, ואינו בוחל באמצעים כדי להשיג את מבוקשו. אם תוסיף לכך את עברו המכביד של העורר,

אין מנוס מהמסקנה כי ההחלטה בדבר מעצרו של העורר, התקבלה כדין.

הערר נדחה.