בש"פ 223/19 עופר ענבר נ. מדינת ישראל

1.

לפניי ערר לפי סעיף 53(א) ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), על החלטת בית המשפט המחוזי באר שבע (השופטת ח' סלוטקי ) שניתנה במ"ת 20841-11-18 ביום 31.12.2018, אשר קבעה כי העורר ייעצר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו בת"פ 20831-11-18.

עיקרי כתב האישום

2.

ביום 9.11.2018 הוגש לבית המשפט המחוזי באר שבע כתב אישום בת"פ 20831-11-18 נגד העורר ונגד שלושה נאשמים נוספים, המייחס להם חבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק ).

3.

במועד הרלוונטי לכתב האישום, היו הנאשמים, העורר ו-א.א (להלן: המתלונן ) אסירים בכלא אשל באגף 12 (להלן: האגף ). נטען, כי הנאשמים והעורר קשרו קשר לתקוף את המתלונן ולחבול בו חבלה חמורה שלא כדין, וזאת בכוונה להטיל בו מום או נכות. בעקבות האמור, ביום 28.10.2018, סמוך לשעה 12:40, מילא אחד הנאשמים בתוך התא סיר במים רותחים (להלן: הסיר ). לאחר מכן, פתח העורר את דלת התא ויצא ממנו יחד עם יתר הנאשמים, כאשר אחד מתוכם אוחז בידו את הסיר. באותה עת ישב המתלונן על כיסא באגף ושוחח בטלפון ציבורי.

4.

העורר ושלושת הנאשמים הנוספים הלכו לעבר המתלונן, אשר ישב עם גבו אל התא, ולא הבחין בהם. בהגיעם אל המתלונן, נעמדו מעליו: אחד הנאשמים שפך על המתלונן את המים הרותחים ובעוד הלה מתכווץ מעוצמת הכאב, התנפל עליו אותו הנאשם ותקף אותו, תוך שהוא מכה אותו על ראשו באמצעות הסיר ומנחית עליו את אגרופיו. במקביל, התנפלו גם שני הנאשמים הנוספים והעורר על המתלונן, והיכו אותו בחוזקה באגרופים ובעיטות בכל חלקי גופו. בשלב מסוים החל המתלונן לברוח והעורר זרק לעברו כיסא. הנאשמים והעורר רדפו אחרי המתלונן, התנפלו עליו שוב, והמשיכו לתקוף אותו באמצעות הנחתת כיסא על ראשו ואגרופים ובעיטות בכל חלקי גופו. כתוצאה ממעשים אלו, נגרמו למתלונן כוויות חמורות וחבלות נוספות, והוא אושפז במשך שלושה ימים בבית חולים.

ההליכים לפני הערכאה הראשונה

5.

בד-בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית משפט קמא בקשה לעצור את העורר עד לתום ההליכים. בבקשה נטען כי נגד העורר קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו בעבירה המיוחסת לו, ובהן: סרטונים ממצלמות האבטחה בכלא המתעדים את תקיפת המתלונן; הודעתה של מנהלת האגף לפיה היא מזהה את העורר בסרטון; הודעת הסוהר, אלעד בורפקר, אשר זיהה במצלמות האבטחה את העורר ואת חלקו באירוע; ומסמכים רפואיים. עוד צוין, כי המתלונן מסרב לשתף פעולה, ואילו העורר, כמו גם יתר הנאשמים, שומר על זכות השתיקה. כמו-כן, נטען בבקשה כי התנהגותו של העורר – אשר החליט, בצוותא חדא, עם יתר הנאשמים לגרום למתלונן חבלות חמורות והוציא עמם את התוכנית העבריינית מן הכוח אל הפועל – מעידה על מסוכנות רבה. המשיבה הוסיפה וטענה כי העורר פעל יחד עם שותפיו לעבירה בעזות מצח, בין קירות בית הסוהר ומול מצלמות האבטחה. בנוסף, ציינה המשיבה כי לעורר הרשעות קודמות רבות. בשים לב לכל האמור, נטען כי קמה עילת מעצר נגד העורר מכוח סעיפים 21(א)(1)(ב)

ו-21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים.

6.

כמו-כן, ציינה המשיבה בבקשתה, כי בעת ביצוע העבירה הנ"ל העורר ריצה (ועודנו מרצה) מאסר בבית הסוהר בגין עבירות רכוש. מסיבה זו, בית משפט השלום באר שבע החליט לשחררו ממעצר ימים להמשך ריצוי מאסרו בכלא (מ"י 3456-11-18). לטענת המשיבה, החלטה זו אינה מקהה את המסוכנות הנשקפת מהעורר. לסיכום, טענה המשיבה כי קיימת עילה ברורה ומוכחת לעצור את העורר עד תום ההליכים וכי חלופות מעצר ראויות בעניינו אינן בנמצא.

7.

ביום 11.12.2018 התקיים בבית משפט קמא דיון בבקשת המשיבה לעצור את העורר עד תום ההליכים. בגדרו, חזרה המשיבה על נימוקי בקשתה, ואילו העורר טען כי הסרטון עליו נסמכת המשיבה איננו מראה כי הוא תקף את המתלונן. בנוסף לכך, הצביע העורר על כך שהחל מיום 2.11.2018 הוא משוחרר ממעצר מכוח החלטת בית משפט השלום באר שבע וכי הינו צפוי להשתחרר ממאסרו ביום 27.12.2018. מטעמים אלה, טען העורר כי מן הדין להורות על שחרורו למעצר בית בתנאים מגבילים.

8.

בתום הדיון בבקשה, החליט בית משפט קמא על הגשת תסקיר מעצר בעניינו של העורר ועל מעצרו עד למתן החלטה אחרת. החלטה זו התבססה על קביעתו של בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר, ואלו עיקרן: סרטון המתעד את אירוע התקיפה וכן עדויות של שני סוהרים שצפו באותו הסרטון וזיהו את העורר כמי שהשתתף באירוע ותקף את המתלונן. באשר לחלקו של כל אחד מהנאשמים באירוע, קבע בית משפט קמא כי צפייה בסרטון האמור לעיל מעלה כי הנאשמים, ובהם העורר, פעלו בצוותא חדא והינם אחראיים, לכאורה, למעשה התקיפה ולתוצאותיו במידה שווה. אשר לעילת המעצר, בית המשפט קיבל את טענת המשיבה כי המסוכנות הנשקפת מהעורר (ומיתר הנאשמים בתיק) נשקפת כלפי כולי עלמא ולא רק כלפי המתלונן. בית המשפט הדגיש בהקשר זה, כי העורר ויתר הנאשמים לא היססו לעבור – לכאורה – עבירת אלימות חמורה בתוך כותלי בית הסוהר וכי העובדה ששחרורם מן הכלא היה קרוב לא הרתיעה אותם מביצוע העבירה כאמור. כמו-כן, ציין בית משפט קמא כי אין בשחרורו של העורר ממעצר ימים על ידי בית משפט השלום כדי למנוע את מעצרו כעת.

9.

ביום 31.12.2018, לאחר קבלת התסקיר, החליט בית משפט קמא לעצור את העורר עד תום ההליכים. בית המשפט סמך החלטתו זו על העובדה כי התסקיר שהוגש נמנע מלהמליץ על חלופת מעצר נוכח רמת סיכון גבוהה למעשי אלימות מצד העורר; וכן על עברו הפלילי של העורר הכולל 20 הרשעות קודמות, בין היתר, בגין עבירות אלימות, רכוש וסמים.

מכאן הערר שלפניי.

טענות הצדדים

10.

העורר טוען כי מן הדין לבטל את החלטתו של בית משפט קמא ולהורות על שחרורו בתנאים מגבילים, או, לכל היותר, להעבירו למעצר תחת פיקוח אלקטרוני. העורר טוען כי החלטה זו הושפעה מהיותו אסיר שעומד להשתחרר מן הכלא, עובדה שלדבריו איננה ממין העניין. כמו-כן, טוען העורר כי בית משפט קמא שגה בכך שייחס לו חלק במעשה התקיפה השווה לזה של שותפיו, שכן, לדבריו, חלקו בעבירה היה שולי בלבד. העורר מוסיף וטוען כי אמנם שירות המבחן לא בא בהמלצה לשחררו מן המעצר בשל עברו הפלילי, אך כיוון שהוא מעולם לא הפר תנאי מתנאי מעצרו ואיננו מסוכן לציבור, ראוי היה לשקול חלופות מעצר בעניינו כדי להפחית את הפגיעה בחירותו.

11.

המשיבה חזרה על הטענות שהשמיעה לפני בית משפט קמא. לטענתה, לא נפל כל פגם בהחלטת בית המשפט לעצור את העורר עד תום ההליכים בהתבסס על ראיות לכאורה שהובאו נגדו ועל המסוכנות הנשקפת ממנו. המשיבה סבורה אפוא כי מן הדין להשאיר את העורר במעצר עד תום ההליכים מאחורי סורג ובריח.

דיון והכרעה

12.

בידי המשיבה ראיות לכאורה המצביעות על כך שהעורר ביצע מעשה אלימות קשה ואכזרי בצוותא חדא עם אחרים. ניסיונו של העורר להטיל דופי בראיות אלו לא צלח, ובצדק. קיומן של ראיות לכאורה לצרכי מעצר עד תום ההליכים נקבע לפי המבחן של ״אם נאמין״: אם נאמין לראיות התביעה, האם יהא בהן כדי לחייב את המסקנה שהעורר ביצע את המעשה המיוחס לו? (ראו בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 167-163 (1996)). ראיות התביעה אשר נסקרו לעיל חוצות את הסף הזה בקלות.

13.

באשר למסוכנות הנשקפת מן העורר, לנוכח מעשה האלימות האכזרי בו, לכאורה, הוא נטל חלק יחד עם שותפיו לדבר עבירה, הערכתי זהה לזו של בית משפט קמא. מדובר במסוכנות שאין להקל בה ראש, וכך סבור גם שירות המבחן שכאמור נמנע מלהציע חלופת מעצר בעניינו של העורר.

14.

הנני סבור אפוא כי החלטתו של בית משפט קמא לעצור את העורר עד תום ההליכים הינה החלטה נכונה.

15.

אשר על כן, הערר נדחה.