בש"פ 2235/99 פלוני נ. מדינת ישראל

נגד העורר הוגש בבית המשפט המחוזי כתב אישום המייחס לו עבירה של שוד בנסיבות מחמירות, וכן עבירות נוספות הקשורות לאירוע השוד, שעניינן קבלת רכב גנוב ושימוש בו, וכן קשירת קשר לביצוע פשע. לפי כתב האישום, ביום 14.3.99, העורר יחד עם אחיו, יניב עוזרי, וחברו של אחיו, חיים סרור, תקפו עובד של רשות הדואר שנהג ברכב של הרשות בראשון-לציון, באמצעות מכשיר חשמלי מהמם ("שוקר"), ושדדו ממנו סכום של כ50,000- ש"ח.

העורר נעצר ביום 16.3.99. מעצרו הוארך ביום 19.3.99 ליומיים בלבד, לצורך השלמה של חקירת המשטרה בעניינו. ואכן, ביום 21.3.99 שוחרר העורר בערובה על ידי בית משפט השלום ברחובות, אשר קבע כי אין הצדקה להוסיף ולהחזיקו במעצר מלא. כך בלשונה של השופטת ליה לב-און:

"לא השתכנעתי כי התשתית שנאספה בעניינו של חשוד זה מצדיקה בשלב זה, ובהיותו קטין, המשך מעצר. אינני משוכנעת כי מידת המעורבות שלו זהה למידת המעורבות של שני החשודים האחרים שהוריתי על המשך מעצרם למשך 5 ימים נוספים".

אולם, אותו יום בו שוחרר העורר ממעצר, הקליטה המשטרה שיחה בין שוטר בתחנת ראשון-לציון לבין מחמוד אל סנע ("העציר"), ששהה עם העורר באותו תא מעצר. באותה שיחה אומר העציר כי העורר התוודה בפניו על חלקו בביצוע השוד. על סמך הודעתו של העציר, הגישה המשיבה כתב אישום כנגד העורר, וביקשה את מעצרו עד תום ההליכים.

בית המשפט המחוזי (השופט מ' טלגם) החליט לעצור את העורר עד תום ההליכים כנגדו ביום 4.4.99. על ההחלטה הוגש הערר שלפני.

השאלה הראשונה המתעוררת בערר זה היא שאלת הראיות. בא-כוח העורר טוען כי עדותו של העציר, שהוא עבריין שנעצר בגין עבירת שוד, הנה מגמתית ונמסרה לשם קבלת טובות הנאה או, לחלופין, מתוך נטייה נקמנית. עוד הוא טוען כי עדות זאת אינה מכילה דבר פרט לתיאור שמסר לו העורר אודות סיבת מעצרו, להבדיל מנסיבות השוד, וכי קיימות בה סתירות רבות. הוא מוסיף וטוען כי מדובר בעדות כבושה, וכי סיכויי ההרשעה הנם קלושים ביותר.

בדקתי בחומר החקירה את טענות העורר, אחת לאחת, ולא שוכנעתי. אך אין אני רואה צורך להתייחס לטענות אלה אחת לאחת, שכן כולן מתייחסות למידת המהימנות של עדות העציר. והרי הלכה ידועה היא כי בשלב המעצר, בו בית המשפט מסתפק בראיות לכאורה, אין הוא בודק את מידת האמינות של עדים. לכן, די בכך ששוכנעתי כי עדות העציר מהווה ראיה לכאורה, שאינה מופרכת על פניה, כדי לדחות את טענות העורר נגד עדות זאת.

עדות העציר היא ראיה בעלת משקל. ואין היא ראיה יחידה. מתווספים אליה דברים שאמר העורר עצמו, בעת שנעצר בביתו, כפי שהם מופיעים בזכרון דברים שנכתב על ידי המשטרה. יש עוד ראיות בכוח, שעדיין אינן ראיות בפועל. ראשית, יש תמליל החקירה של חיים סרור, אחד הנאשמים באותה פרשה, המסבך את העורר בשוד. שנית, יש גם, כנראה, תמליל שיחה בין חיים סרור לבין מדובב שהיה כלוא עמו באותו תא, ונראה שגם הוא מסבך את העורר בשוד. אמנם תמלילים אלה עדיין אינם חלק מחומר החקירה בתיק זה, כיוון שכדי לצרף אותם צריך לתקן את כתב האישום על ידי הוספת חיים סרור כאחד העדים. דבר זה לא נעשה עד כה. בא-כוח העורר טוען כי זוהי רשלנות של התביעה, ולכן אין להתחשב בתמלילים אלה. בא-כוח המשיבה טוען כי זוהי תקלה שנגרמה בעיקר על ידי השביתה בבתי המשפט. אולם, גם אם כך, אפשר וראוי היה לתקן את כתב האישום מאז נסתיימה השביתה. עם זאת, מסתבר שכתב האישום יתוקן כאמור, ולכן דומני שלא יהיה זה ראוי להתעלם, גם בשלב זה, לפחות מתמליל החקירה של חיים סרור, המצוי בפני. המסקנה היא כי יש ראיות לכאורה התומכות באישום נגד העורר.

בא-כוח העורר מלין על כך שבית המשפט המחוזי לא נתן משקל מספיק לאליבי שהציג העורר, הטוען "במקום אחר הייתי". אולם, כפי שבא-כוח המשיבה הסביר, טענת האליבי אינה אומרת כי העורר לא יכול היה להימצא בשעת השוד במקום השוד. דומה כי בא-כוח העורר אינו חולק על כך.

כיוון שקיימות ראיות לכאורה להוכחת האישום נגד העורר, קמה עילת מעצר נגדו. המכשיר החשמלי (השוקר) בו השתמש העורר, לפי כתב האישום, כדי להמם את הנשדד, הוא בגדר נשק קר. לפיכך הוא מקים עילת מעצר נגד העורר לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-. נותרה, אם כן, השאלה אם ניתן וראוי להסתפק, בנסיבות המקרה, בחלופת מעצר, כפי שבא-כוח העורר מבקש.

השאלה אינה פשוטה והתשובה אינה קלה. העורר, אף שהוא קטין, הספיק כבר להפר את החוק יותר מפעם אחת. בתחילת 1997 הטיל עליו בית משפט לנוער ברחובות, שם נשפט בגין עבירה של שימוש ברכב ללא רשות, פיקוח של שירות המבחן לתקופה של שנה. אולם העורר לא עמד בתנאי הפיקוח, ולפיכך הובא מחדש בפני בית המשפט לנוער ברחובות, וצו המבחן שהוצא נגדו בוטל בחודש יולי 1998. תסקיר המעצר, האומר זאת, מוסיף ואומר כך: "במקביל נרשמו נגדו כ6- תיקי פ.א. נוספים. חלקם נסגרו ללא העמדה לדין ועל חלקם עמד למשפט ב25.11.98- בגין שתי התפרצויות לדירה והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. על כך נשפט וקיבל מאסר על-תנאי וחילוט ערבות עצמית". מסתבר כי עבירת השוד, המיוחסת לעורר כעת, בוצעה בתקופת התנאי, ובא-כוח המשיבה טוען כי התנאי הוא בר-הפעלה.

מן הצד השני, מדובר בקטין, אף שהוא קרוב לגיל הבגרות. אף כי אין להתעלם מן העבר שלו בתחום הפלילים, הוא לא הורשע עד היום בעבירה חמורה, ועדיין לא נדון למאסר. עבירת השוד, המיוחסת לו עכשיו, היא עבירה חמורה. עם זאת, האלימות שהופעלה במסגרת עבירה זאת היתה מוגבלת. ולבסוף, שירות המבחן סבור, כפי שנאמר בתסקיר המעצר, כי מעצר בית מלא הוא חלופת מעצר סבירה.

דומני כי מבחינת האפשרות להסתפק בחלופת מעצר זהו מקרה גבולי. בסופו של דבר הגעתי למסקנה כי אין לשלול את האפשרות שחלופת מעצר תפיג במידה מספקת את המסוכנות הנובעת מן העורר, וכי בהתחשב בכל נסיבות המקרה, ובמיוחד בהתחשב עם כך שהוא עדיין קטין, ראוי לאפשר לו ליהנות מחלופת מעצר, ובלבד שתהיה בה תשובה נאותה לחזקת המסוכנות. לפיכך אני מחליט כי התיק יוחזר אל בית המשפט המחוזי על מנת שיבדוק את האפשרות לקבוע חלופת מעצר בדרך של מעצר בית מלא, בפיקוח רצוף של אדם מבוגר, כפי שמוצע על ידי בא-כוח העורר. בא-כוח העורר הציע שהעורר יהיה נתון במעצר בית מלא בבית אמו או, לחלופין, בבית סבתו. בא-כוח המשיבה הביע התנגדות למעצר בית בבית אמו, בגלל העבר הפלילי של האם, וציין כי האפשרות של מעצר בית אצל סבתו של העורר לא נבדקה, והיא צריכה בירור. חזקה על בית המשפט המחוזי שיברר את האפשרות של מעצר בית כפי שיוצע על ידי העורר, תוך שמיעת עמדתו של בא-כוח המשיבה, ואם תוצע לו אפשרות של מעצר בית שתניח את דעתו, יוסיף ויקבע תנאים נוספים לשחרור, בהם ערובות כספיות, כפי שימצא לנכון.

העורר יישאר במעצר עד שייקבע אחרת על ידי בית המשפט המחוזי.