בש"פ 2245/98 פאיז שוויקי נ. מדינת ישראל

כתב האישום שהוגש נגד שני העוררים בבית המשפט המחוזי בירושלים מאשים את שניהם באונס בנסיבות מחמירות לפי סעיף 345(ב)(3) לחוק העונשין.

לפי כתב האישום, העוררת הכירה באקראי את המתלוננת, שהינה קטינה, ילידת 1981. העוררת הפגישה את המתלוננת עם העורר. שלושתם הלכו לביתה של העוררת. שם אנס העורר את המתלוננת בכוח, על אף התנגדותה וצעקותיה, כאשר העוררת מסייעת בידו להפשיט את המתלוננת מבגדיה.

כפי שהתברר לאחר מכן, צעקות המתלוננת הזעיקו את המשטרה. המשטרה נכנסה לדירת העוררת ומצאה שם את המתלוננת ערומה בפלג גופה התחתון, כשהיא נסערת וטוענת שנאנסה, ואת העורר כשהוא מזיע ונרגש. בדיקות מאוחרות העלו סימני חבלה על המתלוננת וכן כתמי זרע על גופה ובגדיה. כתמים אלה נשלחו לבדיקה מעבדתית, כדי לברר אם הם קשורים לעורר, אך טרם נתקבלו תוצאות הבדיקה.

בא-כוח העוררים טוען כי לא היה אינוס כלל ועיקר. עם זאת, נראה כי הוא אינו חולק על כך שיש ראיות לכאורה התומכות באישום. מכל מקום, שקלתי את חומר הראיות, ולדעתי יש די ראיות לכאורה בדבר ביצוע העבירה המיוחסת לעוררים. בנסיבות המקרה קמה עילת מעצר נגד העוררים. אפשר לבסס עילה זאת על סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996- (להלן - חוק המעצרים), המדבר בעבירה שנעשתה באלימות חמורה או באכזריות, או על סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים, המדבר על יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן, בין היתר, את בטחונו של אדם. כך או כך, קיימת חזקת מסוכנות לגבי העוררים. לפיכך השאלה היחידה שיש בה ממש במקרה זה היא השאלה של חלופת המעצר.

עבירת האינוס היא עבירה חמורה. לכן קבע לה המחוקק עונש כבד. בעבר היתה מחלוקת נטושה בין השופטים בשאלה אם חומרת העבירה, כשהיא לעצמה, מצדיקה מעצר של נאשם עד תום ההליכים המשפטיים. שופטים רבים, אם כי לא כולם, השיבו בחיוב. אך המחלוקת בשאלה זאת הוכרעה על ידי חוק המעצרים. חוק זה קבע כי חומרת העבירה אין די בה כדי להצדיק מעצר של נאשם. ראו דברי ההסבר להצעת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - עיכוב, מעצר ושחרור), התשנ"ה1995-, ה"ח התשנ"ה, 2366, עמ' 306, 308. מצוות החוק היא, שבכל מקרה, לרבות אישום בעבירה של אינוס, לא יינתן צו מעצר אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של חלופת מעצר, ובכלל זה מעצר-בית, שפגיעתה בחירותו של הנאשם פחותה: סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים.

במקרה שלפנינו לא נטען, מטעם המדינה, שקיים חשש כי שחרור העוררים מן המעצר בדרך של חלופת מעצר יגרום לשיבוש הליכי המשפט או להימלטות מן הדין. הטענה היחידה נעוצה במסוכנות של העוררים. לפי הטענה, מסוכנות זאת שוללת חלופת מעצר בדרך של מעצר בית.

בא-כוח העוררים ביקש כי העוררים ישוחררו מן המעצר ויהיו נתונים במעצר בית. לפי הבקשה, כל אחד מן העוררים יהיה נתון במעצר בית בביתו. הוא הוסיף וביקש כי העורר יורשה ללכת כל יום לעבודתו, בחנות שהוא מחזיק, ויהיה נתון במעצר בית בשעות הערב והלילה. עם זאת נראה כי הוא מוכן לקבל על עצמו גם מעצר בית מלא. נוסף לכך הציע בא-כוח העוררים כי בית המשפט יטיל על העוררים ערבות כספית בסכום גבוה, חובת התייצבות במשטרה, איסור יציאה מן הארץ, ועוד.

בית המשפט המחוזי (השופט מ' רביד) דחה את הבקשה. הוא החליט, בקיצור נמרץ, כי העוררים לא הצליחו להרים את הנטל המוטל עליהם, ולהוכיח כי בנסיבות המקרה ניתן להסתפק בחלופת מעצר בדרך של מעצר בית.

בערר זה חוזר בא-כוח העוררים וטוען כי בנסיבות המקרה מעצר בית, בתוספת ערבויות כספיות ותנאים מגבילים אחרים, ישיגו את מטרת המעצר, כלומר, יתגברו על חזקת המסוכנות של העוררים.

הנסיבות של ביצוע העבירה המיוחסת לעוררים חמורות במיוחד. חזקת המסוכנות העולה מהן חזקה. לפיכך השאלה היא, אם הנסיבות האישיות של העוררים מקהות מסוכנות זאת עד כדי כך שניתן להסתפק במעצר בית.

העורר הוא כבן 45 שנה; מתגורר בירושלים המזרחית; נשוי ואב לחמישה ילדים, הגדול כבן 16 שנים והקטן עודנו תינוק. יש לו חנות לפירות וירקות בירושלים, שהיא ככל הנראה עסק מבוסס ומצליח. הוא הורשע לפני 15 שנים, פעם אחת בעבירה של תקיפה, ודינו נגזר לקנס בסך 10,000 ש"ח ומאסר על-תנאי לארבעה חודשים, ופעם שניה בעבירה של תקיפה בתנאים מחמירים ודינו נגזר לקנס בסך 35,000 ש"ח ומאסר על-תנאי לשלושה חודשים.

העוררת היא כבת 43 שנה; מתגוררת במערב ירושלים; ומתוארת כעקרת בית. אין לה עבר פלילי, אם כי תלוי ועומד נגדה כתב אישום בגין תקיפה ונסיון לפצוע את הבת שלה.

האם על רקע זה ניתן להסתפק במעצר בית, בבתיהם של העוררים, בתוספת ערבויות כספיות ותנאים מגבילים אחרים?

אני חייב להודות שהתלבטתי הרבה בשאלה זאת. התקשיתי להעריך את מידת המסוכנות של כל אחד מן העוררים אם יהיה נתון במעצר בית מלא בתוספת תנאים מגבילים. בסופה של התלבטות הגעתי לכלל מסקנה שראוי להבחין לעניין המסוכנות בין שני העוררים.

העורר הוא האדם אשר, לפי כתב האישום, אנס את המתלוננת באלימות ובאכזריות, ויש לו עבר פלילי. לכן, ומתוך התחשבות במדיניות המקובלת על בית המשפט לגבי מקרים דומים, החלטתי שחלופת מעצר אינה מספיקה כדי להתגבר על חזקת המסוכנות שלו. התוצאה היא, שאני דוחה את הערר של העורר.

שונה המצב לגבי העוררת. אכן, לפי כתב האישום, העוררת היתה שותפה פעילה לביצוע האינוס, בכך שהיא סייעה לעורר להתגבר על התנגדות המתלוננת. עם זאת, חלקה בביצוע העבירה היה משני. גם אין לה עבר פלילי, להוציא כתב האישום שתלוי ועומד נגדה. החשש שהיא תיקעל למצב דומה, בו יתבקש סיוע שלה למעשה אינוס, אינו גדול. בנסיבות המקרה גם אין יסוד מספיק לחשש של פגיעה אחרת בשלום הציבור. אני סובר, לכן, כי מעצר בית, בתוספת תנאים מגבילים, ישיג את מטרת המעצר. לפיכך אני מחליט כי העוררת תשוחרר מן המעצר בתנאים הבאים:

1.העוררת תהיה נתונה במעצר בית מלא בביתה שבירושלים, כל שעות היממה, עד לסיום משפטה. היא לא תצא את ביתה אלא לבית המשפט, לצורך השתתפות במשפטה, או על פי אישור בכתב מראש מאת משטרת ירושלים.

2.העוררת תפקיד בקופת בית המשפט המחוזי בירושלים ערבות במזומן או בערבות בנקאית בסך 20,000 ש"ח להבטחת תנאי השחרור.

3.העוררת תפקיד בקופת בית המשפט המחוזי בירושלים, נוסף לערבות במזומן או ערבות בנקאית, ערבות עצמית בסך 100,000 ש"ח וכן ערבות צד ג' בסך 100,000 ש"ח, להנחת דעתו של רשם בית המשפט המחוזי בירושלים, להבטחת תנאי השחרור.

4.העוררת תפקיד את דרכונה (אם יש לה דרכון) במשטרה או בבית המשפט ויינתן נגדה צו עיכוב יציאה מן הארץ.

5.העוררת לא תעמוד בקשר כלשהו, טלפוני או אחר, ישיר או עקיף, עם העורר, המתלוננת או עם עד אחר במשפט.

6.אם העוררת תפר תנאי מתנאי השחרור, היא תיעצר מייד ותוחזק במעצר עד תום ההליכים נגדה.