בש"פ 2249/01 נחמן וויספלד נ. מדינת ישראל

1.נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו 8 אישומים של התעללות בקטין, ביצוע מעשי סדום ומעשים מגונים. המעשים המיוחסים לעורר בוצעו במשך מספר שנים בילדים רכים בשנים (בני 4-6) בהיות העורר (יליד 1957), מלמדם של הקטינים ב"חדר" בו למדו. בית המשפט המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. על כך הערר, המתמקד בבקשה לחלופת מעצר.

2.הסניגור המלומד טען כל שניתן לטעון לעורר, בציינו כי נושא החלופה עומד במבחן דווקא בשעה שהעבירות המיוחסות לנאשם הן חמורות וכי השאלה היחידה הצריכה להישקל היא האם חלופת מעצר יכולה להשיג את תכלית המעצר וכי במקרה זה ראוי להורות על חלופה. לטענתו, הפסיק העורר את עבודתו עם ילדים ב1999- ואף שהמשיך לעבוד עם נערים, לא נרשמה תלונה. עוד טען, כי אין ראיה לחשש לשיבוש הליכי משפט או לחשש להימלטות מן הדין.

3.טענת הסניגור לפיה לא שקל בית המשפט המחוזי חלופת מעצר, איננה מדויקת. בית המשפט קבע את אשר קבע תוך הנמקה מפורטת ומקביעות אלה הסיק כי "קשה לסמוך על חלופה".

המעשים המיוחסים לעורר חריגים בחומרתם. הם בוצעו - לפי המיוחס לו - במשך מספר שנים, בתינוקות של בית רבן חסרי ישע, שהיו נתונים למרותו ולפיקוחו, תוך ניצול מעמדו וסמכותו כ"מלמד" ותוך הפרת חובת האמון המיוחדת המוטלת עליו כמגינם של הקטינים וכמי שאמור לחנכם ולגדלם. מעשים כאלה, שאינם פרי מעידה חד-פעמית אלא פרי ביצוע ממושך חוזר ונשנה, בחניכיו הקטינים, מעידים על נורמות מעוותות, על העדר בלמים ומעצורים של מוסר ומצפון ותוך אטימות להשלכות המעשים על הילדים. כל מעייניו של העורר נתונים היו לסיפוק יצריו. יכול והמעשים מעידים על סטייה חולנית הדורשת טיפול. כך או כך, מסוכנותו של העורר איננה מוטלת בספק. הרחקתו של העורר מילדים, היא אמצעי דרוש אבל לא מספיק על מנת להגן על הציבור ויחידיו, מפניו.

4.ראוי לציין, שעל אף פסק-דין של בית דין רבני לבל ימשיך העורר ללמד ילדים, המשיך העורר לעבוד בחברת נערים. נראה, כי העורר נטל דרור לעצמו לפרש את הפסק על דרך המקלה עמו. גם אם ניתן לפרשו כך, עדיין ראוי היה שהעורר יימנע מלעבוד עם נערים. המשך עבודתו עם נערים, מצביעה על כך שהוא לא הפנים את חומרת המעשים המיוחסים לו, אף שהוא מכחישם וזכותו לעשות כן.

5.שחרורו בתנאים במסוכנותו, יעביר מסר שלילי ביותר לעורר, לשכמותו, לחברה בה הוא חי ומתפקד ולציבור בכללותו. אינני מוצאת לקבל את המלצת תסקיר המבחן, באשר מכח תפקידו, מושם על ידו הדגש על הנאשם ושקומו ואילו בית המשפט אמון גם על האינטרס הציבורי. אין לקחת סיכון כלשהו לגבי המסוכנות הצפויה מן העורר הן בהקשר לבצוע מעשים מאותו סוג והן באשר לחשש להשפעה על הורים וילדיהם הנמצאים במצב רגיש ופגיע במיוחד. העורר מעל באמון בצורה הקשה והבוטה ביותר שניתן לשער. אין לתת בו אמון לעניין חלופת מעצר, מה עוד שיתכן והמעשים הם פרי דחף אותו העורר לא כבש ואולי אינו יכול לכבוש.

6.אשר למצבו הנפשי, מתבקשות רשויות השב"ס לתת דעתן לשאלה אם זקוק העורר לטיפול או לתמיכה רפואית או פסיכולוגית ולהושיט לו עזרה כזו ככל שניתן. תשומת לבם מופנית להמלצת שירות המבחן בעניין זה ולחוות דעת פסיכיאטרית שהוגשה בתיק.

אשר על כן, הערר נדחה.