בש"פ 226/98 איתן לנגר נ. מדינת ישראל

העורר הועמד לדין בעבירות חטיפה, מעשה סדום, אינוס, איומים והפרת הוראה חוקית, שעל-פי הנטען ביצע כלפי גרושתו - בגדרה של סדרת התרחשויות רצופה - ביום 9.12.97. לבקשת המשיבה הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד תום בירור משפטו; וכנגד החלטה זו מופנה הערר שלפניי.

טענתו העיקרית של הסניגור היא, כי הראיות המצויות בידי המאשימה אינן מבססות לכאורה את אשמתו של העורר בגין אף אחת מן העבירות בהן הואשם. טענה זו דינה להידחות. שאלת קיומן של ראיות לכאורה ניצבה במרכזו של הדיון בבקשת המאשימה לפני בית המשפט המחוזי והשופט המלומד עסק בה בהחלטתו בהרחבה. הוא נדרש לשרשרת האירועים, שתוארו על-ידי המתלוננת, חוליה אחר חוליה; בחן - ביחס לכל אחת מן ההתרחשויות לחוד - את גירסות המתלוננת והעורר וכן את יתר הראיות המצויות; ובניתוח מפורט ומדוקדק הראה כי ביחס לכל אחד ואחד מן המעשים הנטענים נתמכת גירסת המתלוננת על-ידי עדויות וראיות אחרות, בעוד שגירסת העורר אינה עומדת במבחן ההיגיון ועל-פניה אינה מהימנה. בא-כוח העורר קיווה לשכנעני, כי השופט המלומד התעלם מנתונים עובדתיים שהיה עליו להביאם בחשבון, וכפועל-יוצא מכך שגה בנימוקיו ובמסקנותיו. נראה לי שלטענות הסניגור, שמן הסתם כבר הועלו בדיון לפני בית המשפט המחוזי, מצויות תשובות מספקות בהחלטת השופט; וחרף מאמציו לא עלה בידי הסניגור להראות כי השופט שגה באיזה מנימוקיו לקבלת בקשת המדינה.

הסניגור הוסיף וטען, לחלופין, כי בנסיבות העניין היה על בית המשפט המחוזי להסתפק בחליפת מעצר. אף טענה זו דינה להידחות. גם אם מתעלמים מכך שאת העבירות נשוא האשמתו ביצע העורר, לפי הנטען, תוך הפרת איסור שהוטל עליו (בגדר תנאי שחרור בערובה) ליצור קשר עם המתלוננת, יש במעשים גופם כדי להקים יסוד סביר לחשש שאם ישוחרר ממעצרו עלול הוא לסכן את ביטחונה של המתלוננת.

הערר נדחה.