בש"פ 2260/07 ודים שאולוב נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ב' בר-זיו) לעצור את העורר עד תום ההליכים.

1.

העורר הואשם בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, העלבה במקום ציבורי והסגת גבול פלילית. על פי כתב האישום ביום 21.1.2007 נצמד העורר לרכב בו ישבו המתלוננת וחברתה. באותה עת היה הרכב כבוי והמתלוננת, שישבה במושב הנהג, דיברה בטלפון הנייד. המתלוננת ביקשה שוב ושוב מהעורר לעזוב את הרכב אולם הוא סירב ואף קילל אותה. בתגובה קיללה המתלוננת את העורר. אז פתח העורר את דלת הרכב בצד בו ישבה חברתה של המתלוננת, משך את החברה מן הרכב, נכנס לרכב והחל להכות את המתלוננת תוך שהוא מצמיד את ראשה לחלון הדלת. מספר אנשים ניסו למשוך אותו מן הרכב ללא הצלחה. רק משעבר רכב נוסף במקום והתערב במתרחש עזב העורר את המתלוננת ופנה לתקוף את נוסעי הרכב האחר. המתלוננת הניעה את רכבה ונסה מהמקום. בערבו של אותו יום הגיעה עם חבר להגיש תלונה במשטרה.

2.

ביום 12.2.2007 החליט בית המשפט השלום בחדרה להאריך מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בדיון בפני בית משפט השלום טען בא-כוח העורר כי לא קיימות כנגד העורר ראיות לכאורה מספיקות. כשהגיעה המתלוננת לתחנת המשטרה היא סיפרה כי אדם בשם ודים, אותו ראתה בעבר באיזור מגוריה, הוא זה שתקף אותה. המתלוננת אף מסרה פרטים מזהים של מוצא, גובה, משקל, גיל, מבנה גוף ותסרוקת. עוד הוסיפה שידוע לה מחברתה שהתוקף השתחרר מהכלא לא מכבר. על סמך הנתונים שמסרה ערכו השוטרים מסדר זיהוי בתמונות. המתלוננת זיהתה את תמונתו של העורר מבין שמונה תמונות שהוצגו בפניה. מסדר הזיהוי תועד בדו"ח אם כי לא צולם. העורר נעצר בעקבות המסדר. מספר ימים לאחר מכן התייצבה המתלוננת בתחנת המשטרה והודיעה כי היא מבקשת לבטל את תלונתה וכי היא אינה בטוחה שהעורר הוא שתקף אותה. במזכרים שנרשמו על-ידי החוקרים שגבו את אמרתה זו מצויין שהמתלוננת היתה מפוחדת ואף אמרה לחוקרים שהסיבה לביטול התלונה הוא חששה מפני העורר. שאר הנחקרים, בכללם חברתה של המתלוננת שנכחה באירוע, לא מסרו גרסא בדבר זהות התוקף, אך חיזקו את גרסת המתלוננת לגבי מהלך האירועים. העורר שתק בחקירתו. טענת העורר בפני בית המשפט היתה כי אין די בזיהוי מתוך מסדר תמונות כדי למלא את תנאי החוק בדבר ראיות לכאורה. העורר טען כי השיטה של מסדר זיהוי תמונות אינה מהימנה, וכי על המשטרה היה לבצע זיהוי מתוך אלבום תמונות באופן שלא יכוון את המתלוננת אל העורר. בית המשפט דחה טענה זו וקבע כי זיהויו של העורר על ידי המתלוננת מהווה ראיות לכאורה מספקות, כיוון שהחוקרים הכניסו את תמונת העורר בהסתמך על התיאור שמסרה המתלוננת, והיא אכן זיהתה אותו. בית המשפט הסתמך על ע"פ 2180/02 קאסם נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(2) 242 (2002), שם נקבע כי אין פסול בקיום מסדר תמונות עוד בטרם מעצרו של החשוד. עוד קבע בית המשפט כי אין לקבוע ממצאים בדבר משקל הראייה של מסדר הזיהוי בשלב המעצר, וכי קביעה כזו תתבצע על-ידי בית המשפט שידון בתיק העיקרי. גם הפגם של אי תיעוד המסדר בצילום לא פגם במוצקות הראיות לכאורה. לאחר קביעה זו קבע בית המשפט כי מתקיימת עילת מעצר הן בשל מסוכנותו של העורר כלפי המתלוננת – וזאת גם לאור הרשעותיו הקודמות של העורר - והן בשל החשש לשיבוש הליכי המשפט והמלטות מפני הדין. בפני בית המשפט לא הונחו חלופות מעצר.

3.

העורר ערר לבית המשפט המחוזי על החלטת בית משפט השלום. בעררו הפנה העורר ל-ע"פ 2365/05 מדינת ישראל נ' שתיאווי , (מיום 22.2.2007) שיצא סמוך למועד הדיון ובו זוכה אדם שהראיה היחידה נגדו היתה מסדר זיהוי תמונות. בית המשפט דחה את הערר וקבע כי נסיבות מסדר הזיהוי שהתקיים אינן מורות על הפחתה או פגם במהימנות הזיהוי. עוד קבע בית המשפט כי זיהויה הראשוני של המתלוננת והפרטים שמסרה במשטרה מהווים בפני עצמם ראיות לכאורה המספיקות לצורך מעצר. על החלטה זו הוגש הערר שלפניי.

4.

העורר שב וטוען כי לא הונחה תשתית ראייתית מספקת המערבת אותו באירוע. לטענתו, העובדה שלא נערך זיהוי מתוך אלבום אלא מסדר זיהוי תמונות מצומצם, אשר גם לא תועד כראוי, מקימה חשש ממשי שהמשטרה ניסתה "לשתול" את העורר על מנת שהמתלוננת תזהה דווקא אותו. עוד טוען העורר כי בחקירתו במשטרה נפלו פגמים המצדיקים את שחרורו. כך טוען העורר כי עם מעצרו הודיע כי הוא ימסור את גרסתו רק לאחר היוועצות עם עורך דינו. המשטרה לא חקרה אותו בשנית והסתפקה בשתיקתו בחקירה הראשונה. לטענתו המשטרה גם לא בדקה פרטים שנמסרו על ידי המתלוננת ושהיה בהם כדי לאמת או להפריך את החשד נגדו.

5.

עיינתי אף אני בחומר הראיות וגם לדעתי יש ראיות לכאורה מספיקות לשלב המעצר. אכן, לכאורה היה מקום להעמיד גם את חברתה של המתלוננת ויושבי הרכב האחר בפני מסדר זיהוי שיכלול את העורר. אולם, בדיקת הראיות לכאורה היא בדיקת ה"יש" ולא בדיקת ה"אין", ותמימת דעים אני עם הערכאות שקדמו לי כי ה"יש" מספיק על פי המבחנים המקובלים עלינו.

זאת אף זאת: ניכר פחדה של המתלוננת מהעורר, ויש חשש של ממש ששחרורו יביא להשפעה על עדים. גם עדים אחרים, כך עולה מהעיון בראיות, מפוחדים וקשה שלא להתרשם כי הם מעדיפים לא להעיד על המעט שלטענתם ראו. יש איפוא סיכון של ממש בשחרורו של העורר.

הערר נדחה.