בש"פ 2261/05 חביב סבח נ. מדינת ישראל

בכתב אישום שהוגש נגד העורר לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, יוחסו לו שלוש עבירות: קשירת קשר לפשע, ניסיון שוד ושינוי זהות של רכב. נטען, כי העורר עם אחרים, וביניהם, סמי סויסה ויניב רווח, קשרו קשר לשדוד את תיקה של אישה אשר עמדה למשוך סכום כסף גדול מהבנק. את זממם הוציאו הקושרים אל הפועל בשעות הצהריים של יום 14.9.04. אותה שעה עשתה קורבנם את דרכה במונית לאחר שמשכה את הכסף, ובני החבורה, שנסעו בשני רכבים, עקבו אחריה. בעת שהגיעה המונית לביתה של המתלוננת והיא ירדה ממנה, יצאו שניים מהקושרים, אחד מכל רכב, והתנפלו על המתלוננת תוך שהם חונקים אותה, מפילים אותה על הרצפה ומושכים את תיקה. ברם, המתלוננת, שגילתה תושייה, לא הרפתה מהתיק, ומשהחלו שכנים לצאת לשמע הצעקות, הרפו ממנה התוקפים ונמלטו לעבר מכונית המזדה עמה נמלטו מהזירה.

בית המשפט המחוזי, בפניו הניחה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים, נעתר לה, ומכאן הערר שבפני.

ראיות המשיבה מתבססות בראש ובראשונה על דו"חות שערכו אנשי משטרה סמויים, אשר עקבו באותו יום אחרי תנועותיהם של בני-החבורה. הם הבחינו בעורר יושב במושב האחורי של המזדה, ועל כן, משנעצר לאחר מספר חודשים, הוא נדרש להסביר את מעשיו במכונית ממנה יצא אחד ממבצעיו של השוד. אולם, מטעמים השמורים עמו בחר העורר למלא פיו מים, וחרף זאת, סבור בא-כוחו המלומד של העורר, עו"ד א' בן-יהודה, כי לא נסתרה האפשרות ששולחו נקלע לזירה במקרה, ולמעשה היה נוסע תמים ששמו שורבב לאירוע פלילי אליו לא היתה לו נגיעה.

אכן, לעיתים עולה המציאות על כל דמיון, אולם כדי להתחיל לבדוק את האפשרות כי נוכחות העורר היתה תמימה, המעט שהוא היה מצווה לעשות הוא לתת הסבר לנסיבות בגינן נקלע לזירה. כאמור, הוא נמנע מכך, ובמצב זה שוב אין מנוס מלעשות שימוש בהיגיון ובשכל הישר כדי לבחון אם יש ממש באותה סברה שהעלה הסנגור, וככל שבחנתי וחזרתי ובחנתי אותה, התקשיתי לאמצה. כוונת הדברים לכך, שעל פני הדברים נראה כי שוד המתלוננת לא היה מעשה אקראי אלא כזה שקדם לו תכנון, ולעניין זה אין לך ראיה טובה מן העובדה שבני החבורה ידעו כי קורבנם עומדת למשוך סכום כסף גדול (משכה כ-107 אלף ש"ח). במצב זה, אין זה סביר כי בני החבורה הסכימו לצרף לאותה נסיעה אדם זר, כזה שלא היה שותף לקשר, שהרי זה עלול להפליל אותם אם ייקרא לחקירה.

מכאן דעתי, כי נכון לשלב זה של ההליכים, רשאי היה בית המשפט המחוזי לקבוע כי בידי המשיבה ראיות אשר יש בהן כדי לענות על דרישתו של סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996. בנסיבות אלה קמה נגד העורר חזקת מסוכנות, וממילא גם עילת מעצר, ועל כן ניגש בית משפט קמא לבדוק אם ניתן להשיג את מטרות המעצר בדרך של חלופה אחרת. לעניין זה הציע העורר כי דודתו ובעלה יפקחו על תנועותיו, אולם השופט המלומד הגיע למסקנה כי בחלופה זו אין די כדי לתת מענה לסכנה הנשקפת מהעורר, כפי שהיא נלמדת מהמעשה המיוחס לו, ועל כן הורה על מעצרו. במסקנה זו לא מצאתי פגם, ועל כן אני מחליט לדחות את הערר, בכפוף לזכותו של העורר לשוב ולהציע חלופה אחרת אשר תניח את דעתו של בית משפט קמא.