בש"פ 2268/97 חדיף יצחק נ. מדינת ישראל

העורר הועמד לדין ביחד עם אחרים בעבירות של איומים, סחיטה באיומים

ותקיפה בנסיבות מחמירות.

בכתב האישום יוחסו לנאשם שורה של מעשי איומים כנגד המתלונן, שנועדו לאלצו לאפשר לנאשמים בנייה ושימוש במקרקעין בשטח שהועמד על ידי עירית בני ברק לשימושו.

על פי הנטען בכתב האישום עמד העורר בראש חבורת הנאשמים, וכל האחרים היו עושי דברו.

עם הגשת כתב האישום נעצרו העורר ושותפיו לאישום עד לסיום עדותו של המתלונן. משסיים המתלונן את עדותו, שוחררו הנאשמים בתנאים מגבילים ובהתחשב במעמדו של העורר כעבריין עיקרי, הוטלו התנאים המחמירים ביותר עליו. בהתאם לתנאים אלה, היה על העורר להישאר במעצר בית מלא באיזור המרוחק מגוש דן והמרכז, כדי להרחיקו מזירת העבירה ומהמתלונן. לפיכך, הוטל עליו מעצר בית מלא בנצרת, נאסר עליו לקיים מגע עם הנאשמים האחרים, וכן הוספו תנאים נוספים.

התברר כי ימים ספורים לאחר שחרורו של העורר כאמור הפר את תנאי השחרור בערובה בשתי הזדמנויות שונות.

בתאריכים 10.3.97 ו25.3.97-, לאחר שהעורר הגיע לבית המשפט בתל-אביב לצורך דיון בעניינו, נראה בפרדס כץ. באחת הפעמים, נראה בסמוך למקום מגוריו של המתלונן, כשהוא משוחח עם אחד הנאשמים האחרים בתיק.

בעקבות הפרות אלה של תנאי השחרור שבה וביקשה המדינה את מעצרו של העורר. בית משפט השלום דחה את בקשת המדינה בקבלו את הטענה כי לא ניתנה לעורר התראה לאחר ההפרה הראשונה, ועררה של המדינה בבית המשפט המחוזי התקבל. שופט בית המשפט המחוזי סבר, כי משנמצא המשיב מפר פעמיים את תנאי מעצר הבית ומתעלם מהוראות בית המשפט, מן הראוי לצוות על מעצרו עד תום ההליכים, וכך עשה.

שתיים הן הטענות שהעלה בפני בא-כוח העורר. האחת, כי מרשו לא היה ער למשמעות תנאי השחרור בערובה ולאיסור המוחלט שחל עליו, והוא לא הבין כי יש בהתנהגותו משום הפרת צו של בית המשפט. והטענה האחרת, כי גם אם הבין העורר את משמעות מעשיו, אין להחמיר עמו, במיוחד משום שיכול היה להבין מעמדת המדינה לאחר ההפרה הראשונה, כי אין מקפידים עמו לעניין זה.

לא מצאתי כל ממש בטענה, כי העורר לא הבין שבהתנהגותו מפר הוא את תנאי השחרור שנקבעו בידי בית המשפט, וספק בעיני אם נטענה ברצינות. מכל מקום, בעת שהפר העורר את התנאי בפעם הראשונה, הוא פגש שוטר המוכר לו. בא כוח העורר מבקש ללמוד מכך שהשוטר לא התריע בפניו על נוכחותו במקום, כי היה בכך כדי להשפיע על אי מודעותו של העורר להפרה. מפי באת כוח המדינה הוברר, כי השוטר לא היה מודע לכך שנגד העורר קיים צו לפיו אינו רשאי להימצא במקום, אולם בדו"ח שערך על המפגש עם העורר ציין, כי העורר אמר לו שהוא "לא כאן הרבה זמן", אמירה המלמדת על כך שהעורר נהג כמי שנתפס בכף.

גם בטענתו השניה של הסניגור הנוגעת לגוף העניין, לא שוכנעתי. אין לבוא בטרוניה נגד גישת המדינה שאיננה ממהרת לבקש מעצר בגין כל הפרה של תנאי מתנאי השחרור בערובה. את חומרת ההפרה ואת השאלה אם מצדיקה היא ביטול השחרור, יש לבחון בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, ומקובל עלי שלא כל הפרה קלה כחמורה מחייבת ביטול של שחרור בערובה.

העורר הפר את הצו בפעם הראשונה ביום בו נדחתה בקשתו להתיר לו לשהות באיזור המרכז. הוא שהה במקום זמן ניכר, לפחות שעה. צודקת באת-כוח המדינה, כי נוכחותו זו בקירבת מקום מגוריו של המתלונן עליו הפיל חיתתו, יש בה כשלעצמה, משום שידור מסר מאיים.

חזרתו לאותו מקום כשבועיים לאחר מכן מצביעה על כך כי הפרת התנאי לא הייתה מקרית ואיננה בבחינת מעידה חד פעמית. מה עוד שבהזדמנות זו נפגש עם אחד הנאשמים, דבר המהווה כשלעצמו הפרה של תנאי השחרור.

בהתחשב באופיין של העבירות המיוחסות לעורר בכתב האישום, יש לראות בהפרות אלה חומרה מיוחדת.

בנסיבות אלה, לא ראיתי להתערב בהחלטת בית המשפט.

הערר נדחה.