בש"פ 227/06 פלוני נ. מדינת ישראל

1.זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' סגן הנשיא טימור) לפיה יש לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

2.כנגד העורר הוגש כתב אישום בגין עבירות של תקיפת בת זוג, נסיון לאונס, ונסיון למעשה סדום. הרקע לעבירות האמורות קשור במערכת יחסים מעורערת בין בני הזוג, הנשואים זה לזו מ-1984. על פי כתב האישום, במהלך 2004-5 תקף העורר את המתלוננת מספר פעמים והפעיל כלפיה אלימות שהסבו לה פגיעות גופניות. על פי האישום השני, באוגוסט 2005 ניסה העורר, לבצע במתלוננת מעשה מיני תוך הפעלת אלימות קשה כלפיה. היא הצליחה לחמוק ממנו וברחה לחדר אחר, אך העורר רדף אחריה, תפס אותה, וניסה להחדיר בכוח את איבר מינו לפיה, וכאשר התנגדה, אחז בעורפה וניסה להוציאה לחדר המדרגות של הבנין כשהיא ערומה. גם כאשר איפשר לה, לבסוף, לעזוב את הדירה, בעט בה בחוזקה. עקב מעשיו של העורר, נגרמו למתלוננת חבלות בגופה. על פי האישום השלישי ביום 6.10.05 פנתה המתלוננת לעורר בבקשה כי ימציא לה מסמכים שנזקקה להם, אולם הוא סירב, ולמחרת ארב לה מתחת לדירתה, וכשיצאה אל חצר הבית היכה אותה בגבה, ואיים כי יפגע בה, תוך שהוא אוחז בחפץ דמוי סכין עטוף בשקית. המתלוננת ברחה לרחוב והעורר השיגה, וביקש באיומי סכין כי תושיט לו את ידה כדי שיפרדו כחברים. היא סרבה, והוא ארב לה בקרבת מקום.

3.בית המשפט המחוזי החליט, לאחר לבטים, לעצור את העורר עד תום ההליכים לאחר שמצא כי ישנן ראיות לכאורה להרשעתו וכי קימת מסוכנות משמעותית מצדו כלפי המתלוננת, וכי חלופת מעצר אינה עונה למסוכנות זו. החלטה זו ניתנה תוך דחיית המלצה מהוססת של שירות המבחן בתסקיר מעצר לשחרר את העורר בחלופת מעצר באשקלון בבית גיסתו, תחת פיקוח משותף של הגיסה ובנה. על החלטה זו נסב הערר, שעיקרו בבקשה לאמץ את המלצת שירות המבחן ולשחרר את העורר לחלופת מעצר שנבחנה ונמצאה ראויה על ידי הגורם המקצועי.

4.בערר, הדגיש ב"כ העורר, בין היתר, את נסיבותיו האישיות של מרשו, היותו אדם מבוגר, ללא עבר פלילי, ואת העובדה כי המתלוננת חזרה בה מתלונתה וכי היא עצמה תמכה בשחרורו בחלופת המעצר.

5.אכן, מקרה זה הוא מורכב ומעלה שיקולים נוגדים המתמודדים אלה מול אלה.

העבירות המיוחסות לעורר הן חמורות ומצביעות על מסוכנותו לשלומה הגופני והנפשי של המתלוננת. הן משקפות לא רק חומרה יתרה בעוצמת הפגיעות האלימות שהונחתו על המתלוננת מידיו של העורר, אלא גם התנהגות פוגענית מתמשכת לאורך תקופת זמן משמעותית. מכאן, שאין מדובר בארוע של משבר נקודתי, אלא במערכת יחסים קשה מן השורש, שלסיכונים הנילווים אליה אין להתייחס בקלות ראש. כן ראוי לציין כי עלה חשש מוצדק לשיבוש הליכים והשפעה על עדים על ידי העורר בדרך של איומים כלפי המתלוננת לשימוש באלימות נגדה באם תתמיד בהאשמותיה כלפיו. עם זאת, יש להניח כי לאחר מתן עדות המתלוננת במשפט חשש זה יקהה.

מנגד, העורר חסר עבר פלילי, ונראה כי אלמלא הפרשה נשוא כתב האישום, חמורה ככל שתהא, היה מדובר באדם המתפקד בדרך כלל כראוי. יתר על כן, שירות המבחן, אף כי בהיסוס ובהתלבטות, היה מוכן לתמוך בשחרור העורר בחלופת מעצר, הנתמכת אף על ידי המתלוננת עצמה, תוך שאיזן בזהירות את הסיכונים מול הסיכויים כי החלופה תוכיח את יעילותה. למכלול הנסיבות שלפנינו, יש להוסיף גם את הנתונים לפיהם, במהלך מעצרו של העורר, חזרה בה המתלוננת מתלונתה, ויש להניח כי נסיבות חזרתה מהתלונה יוסברו בעדותה במשפט, לכשתינתן; יתר על כן, היא צפויה ליתן את עדותה ביום 26.1.06, בתוך ימים ספורים ממועד ניתן החלטה זו.

בנסיבות הענין, ולאחר שבחנתי ושקלתי את השיקולים הנוגדים בענין זה, נראה לי כי, לפחות לפי שעה, אין מקום לשחרור העורר, ולפיכך יש לדחות את הערר ולאמץ את הלטת בית המשפט המחוזי.

יחד עם זאת, ראוי להדגיש, כי עשוי להיות שלאחר מתן עדות המתלוננת במשפט, תתווספנה נסיבות חדשות למערך השיקולים, אשר אפשר ויהא מקום בעקבותיהן לעיון חוזר בהחלטת המעצר, בין עקב הסבר שינתן לנסיבות חזרת המתלוננת מתלונתה, בין עקב צמצום החשש לשיבוש הליכים, ובין מטעם אחר.

על רקע הדברים האמורים הערר נדחה, בכפוף להערות שהובאו לעיל, להן הצטרפו בהסכמה באי כח העורר והמדינה.