בש"פ 2310/11 צדוק אברהם נ. מדינת ישראל

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט צ' קאפח) מיום 22.3.2011 בה נדחה ערר על החלטתו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כב' השופט ש' בקר) המורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

1.

נגד העורר, יליד 1971, הוגש כתב אישום בבית המשפט השלום בתל-אביב-יפו המייחס לו ולארבעה נוספים (להלן ביחד: הנאשמים ) עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, התפרצות למקום מגורים בכוונה לבצע גניבה, גניבה, והחזקת מכשירי פריצה. על פי הנטען בכתב האישום הנאשמים תכננו, במועד שאינו ידוע למשיבה, להתפרץ לדירת מגורים ברחוב ז'בוטינסקי 39 בחולון (להלן: הדירה ) השייכת ליפה מלק. לצורך כך, הגיעו הנאשמים ביום 26.1.2011 בשלושה כלי רכב למקום כשהם מצוידים בכלי פריצה ובמפתח המותאם לדלת הדירה. הנאשמים פתחו את דלת הדירה באמצעות המפתח, נכנסו לדירה וגנבו מתוכה תכשיטים שונים וכן שלושה שעונים ועזבו את המקום. בעת מעצרם החזיקו הנאשמים בצוותא באחד מכלי הרכב כלי פריצה וברכב נוסף נתפסו כפפות, כובעים וגרביים. עוד נטען בכתב האישום כי אחד הנאשמים הפר בנסיבות אלו מעצר בית שהוטל עליו בתיק אחר ובגין כך יוחסה לו גם עבירה של הפרת הוראה חוקית.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצרם של הנאשמים עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם. בדיון שנערך ביום 15.3.2011 הסכימו שניים מן הנאשמים (הנאשמים 2 ו-5) למעצרם עד תום ההליכים, ובית המשפט (השופט ע' דרויאן) אכן הורה על מעצרם. את אחד הנאשמים (הנאשם 1) שחרר בית משפט השלום לחלופה של מעצר בית, בציינו את עברו הנקי וגילו הצעיר, ואילו לגבי העורר (הנאשם 4) ונאשם נוסף (הנאשם 3) ציין בית המשפט כי באין חולק על קיומן של ראיות לכאורה ונוכח עברם הפלילי, מעשיהם מצדיקים מעצר, אך בשל גילם הצעיר יחסית הוא הורה שיוגש בעניינם תסקיר מעצר.

2.

לאחר שהוגשו תסקירי המעצר כאמור הורה בית משפט השלום, ביום 14.3.2011, על מעצרו של העורר (ושל הנאשם 3) עד תום ההליכים. בית המשפט ציין כי שירות המבחן המליץ אמנם על שחרורו של העורר לחלופת מעצר בבית המשפחה באור יהודה בפיקוח אמו ואשתו, אך סבר כי שירות המבחן הלך לקראתו (כמו גם לקראת הנאשם 3) כברת דרך ארוכה מדי בהמליצו על חלופות מעצר אשר לדעתו אינן מספקות. בהקשר זה עמד בית המשפט על כך שהעורר הוא עבריין רצידיביסט אשר לו ארבע הרשעות קודמות ולחובתו מאסר מותנה בר-הפעלה, ועל כן הוא לקח על עצמו סיכון מחושב של שנת מאסר בפועל במעשים שביצע. כן ציין בית המשפט כי העורר, כמו כל הנאשמים בפרשה, שתק בחקירתו ולא שיתף פעולה עם גורמי החקירה, וכי קשה מאד להפריך את חזקת המסוכנות הקמה כתוצאה ממעשיו של נאשם אשר עושה שימוש בזכות השתיקה. בית המשפט הוסיף וציין כי מי שחובר וקושר עם אחרים לביצוע פריצה לדירת מגורים אשר נמנית עם העבירות המקימות עילת מעצר, בתחכום ובתכנון מוקדם ולמרות מאסרים ארוכים הצפויים לו, מראה כי אין עליו מורא הדין ולמצער סדר העדיפויות שלו הוא כזה שאינו מאפשר לתת בו אמון.

3.

ערר שהגיש העורר על החלטה זו נדחה על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו (השופט צ' קפאח) ביום 22.3.2011. בהחלטתו עמד בית המשפט על כך שנגד העורר תלוי ועומד מאסר על תנאי בגין עבירות דומות של קשירת קשר לביצוע פשע, התפרצות לדירת מגורים והיזק במזיד שגם אותן ביצע ביחד עם שותפים. בית המשפט הוסיף וציין כי המאסר המותנה הוטל אמנם בגין עבירה שבוצעה בשנת 2004, אולם גזר הדין ניתן בחודש אפריל 2009 ובחלוף תקופה לא ארוכה חזר העורר "לחרוש מזימות יחד עם חבריו". בית המשפט המחוזי הוסיף וציין כי כאשר העורר ביצע לכאורה את המעשים המיוחסים לו בצוותא עם אחרים שתיקתו בחקירה צריכה לשמש לו לרועץ, ועוד קבע כי העבירה שביצע לכאורה היא "במדרג הגבוה" של עבירות הרכוש ובוצעה בנסיבות מחמירות לאחר תכנון קפדני. לבסוף ציין בית המשפט כי הוא מודע לנכותו של העורר, אולם, כך הוסיף, נכות זו אינה מפריעה לו לבצע עבירות. משכך הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

4.

מכאן הערר הנוסף שבפניי בו טוען העורר כי יש לקבל את המלצת שירות המבחן ולהורות על שחרורו לחלופת מעצר. העורר שב ומדגיש כי העבירה אשר בגינה הוטל עליו עונש מאסר מותנה בוצעה בשנת 2004, וכי בניגוד לקביעת בית משפט קמא חלפו כשנתיים בין המועד בו הוטל עליו עונש זה לבין המועד בו ביצע לכאורה את העבירה ומשכך אין הדבר צריך לשמש לחובתו. עוד טוען העורר כי שתיקתו בחקירה אינה צריכה לעמוד לו לרועץ שכן היא לא הופכת אותו למסוכן יותר, והוא אף מדגיש בהקשר זה כי שיתף פעולה עם שירות המבחן והביע חרטה על מעשיו. עוד טוען העורר כי שגה בית המשפט בכך שהתעלם לחלוטין מהמלצת שירות המבחן אשר התרשם מאמו ואשתו כמפקחות ראויות ואף התרשם ממחויבותו כלפי המפקחות באופן שימנע ממנו הסתבכות נוספת. העורר מוסיף וטוען כי בית המשפט שגה בכך שהתעלם לחלוטין מטענת האפליה בינו לבין נאשם 1, אשר שוחרר לחלופת מעצר, בהדגישו כי חלקם במעשים זהה, כי נאשם 1 צעיר ממנו רק בשלוש שנים, וכי כל שמבחין ביניהם הוא המאסר המותנה התלוי ועומד נגדו, ובכך אין די. העורר מוסיף ומדגיש בהקשר זה כי הנאשם 1 שוחרר ללא שהוגש בעניינו תסקיר מעצר ואילו בעניינו הוגש תסקיר בו המליץ שירות המבחן על שחרורו ממעצר.

העורר מוסיף וטוען כי במקרים אחרים שוחררו נאשמים לחלופת מעצר בעבירות חמורות מאלו שיוחסו לו, כולל מקרים בהם היה לנאשמים עבר פלילי מכביד וגם כאשר עמדו נגדם מאסרים מותנים, אך בית משפט קמא התעלם מכך. עוד מדגיש העורר כי מיוחסת לו עבירת רכוש אחת ויחידה שעל אף שבוצעה בצוותא, אין בה כל תחכום ואף הרכוש שנגנב בה שוויו שקלים בודדים. עוד טוען העורר כי יש להתחשב בנסיבותיו האישיות, והוא מציין בהקשר זה כי הוא נשוי 19 שנים; כי מעולם לא ריצה עונש מאסר;

כי הוא נכה 100%; כי הוא אב לארבעה ילדים (בגילאים 3-18); וכי לאחרונה נודע לו כי בתו בת ה-11 סובלת ממחלת fmf (קדחת ים תיכונית).

המשיבה מצידה סבורה כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי ולטענתה לא ניתן לאיין את מסוכנותו של העורר בחלופת מעצר. המשיבה שבה ומדגישה בהקשר זה את חומרת המעשים המיוחסים לעורר, את עברו הפלילי ואת העובדה שבאפריל 2009 נגזר דינו בגין מעשים דומים. כן טוענת המשיבה כי לא ניתן להשוות בין העורר לנאשם הנוסף ששוחרר וכי אמנם שירות המבחן המליץ על שחרורו אך מן התסקיר עולה כי יש לעורר קושי להביע חרטה וכי הוא צמצמם וטשטש את מעורבותו באירוע, דבר המעלה את רמת הסיכון להישנות המעשים.

5.

דין הערר להידחות. אכן, עבירות רכוש אינן נמנות בדרך כלל עם העבירות המקימות עילת מסוכנות המצדיקה מעצר. עם זאת, במקרה שבפנינו קיימות נסיבות המצביעות על מסוכנותו של העורר ועל כך שלא ניתן להפיג את המסוכנות הנשקפת ממנו בחלופת מעצר ועמדו על כך שתי הערכאות קמא. ראשית, העורר היה שותף לכאורה להתפרצות לבית מגורים, שבוצעה בידי מספר שותפים לאחר תכנון מוקדם ולאור יום ועובדה זו יש בה ללמד על היעדר כל מורא מפני החוק. שנית, בעברו של העורר ארבע הרשעות קודמות ובאחת מהן הורשע בביצוע עבירות דומות. הערכאות קמא עמדו על כך שלפני פחות משנתיים אף נגזר על העורר מאסר מותנה בר הפעלה אם יורשע בעבירות המיוחסות לו במקרה דנן ולמרות זאת לא היה בכך כדי להרתיעו לכאורה מפני התפרצות נוספת ומאורגנת לבית מגורים. שירות המבחן אף עמד בתסקירו על כך שהעורר מתקשה להתייחס לעצמו בביקורתיות וכי מצבו אינו מאפשר "עריכת שינוי ממשי באורח חייו ומעלה את רמת הסיכון למעורבות שולית חוזרת". ולבסוף, הטענות שהעלה העורר באשר להפלייתו לרעה לעומת נאשם נוסף בפרשה (הנאשם 1) אין בהן ממש נוכח ההבדל המשמעותי הקיים בין השניים מבחינת העבר הפלילי.

אשר על כן, לא מצאתי כי נפלה טעות בהחלטות המעצר שניתנו בעניינו של העורר על ידי בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי וערר זה אף הוא דינו להידחות.