בש"פ 2313/18 יוסף כהן צדק נ. מדינת ישראל

1.

המבקש עותר למתן ארכה להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 25.6.2017, בו נדחה ערעור על פסק דין של בית המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו.

הבקשה הוגשה ביום 19.3.2018, דהיינו באיחור ניכר של כחצי שנה . המבקש ציין כי סיים לרצות את תקופת המאסר שנגזרה עליו, אך הוא מבקש לערער על הרשעתו בדין, ובתוך כך גם על רכיב העונש של פסילתו מלהחזיק רשיון נהיגה.

ההסבר שניתן בבקשה לאיחור הממושך מאוד בהגשת ההליך הוא "חרדה קשה" והמתנתו של המבקש, אשר שוחרר ממאסר לאחר ניכוי שליש מתקופת המאסר שנגזרה עליו, לסיום מלוא תקופת המאסר, וזאת נוכח חששו שיושב לבית הסוהר בשל הגשת ההליך הערעורי.

2.

לאחר עיון בבקשה ובחומר שבתיק סבורה אני כי הכף נוטה לדחיית הבקשה, שכן טעמיה אינם מבססים "טעם ממשי המניח את הדעת" אשר יש בו להצדיק את מתן הארכה המבוקשת: האיחור בהגשת ההליך ממושך ומשמעותי; לא הוכח כי המבקש היה במצב נפשי אשר בשלו לא היה באפשרותו לפעול להגשת הליך ערעורי פרק זמן כה ממושך; המבקש אמנם אינו מיוצג בערכאה זו אך אין בפיו טענה כי לא ידע מהו פרק הזמן הקבוע בדין להגשת הליך ערעורי (ויצוין כי היה הוא מיוצג בהליך קמא); ובחירתו של המבקש שלא להגיש הליך ערעורי עד לסיום מלוא תקופת המאסר שהושתה עליו, גם לאחר שחרורו ממאסר בפועל ביום 26.11.2017, אינה מצדיקה אף היא מתן ארכה. לכל האמור אוסיף כי בהתחשב בכך שמדובר בהליך ערעורי "בגלגול שלישי", הרי שסיכויי ההליך אינם תומכים אף הם, על פניהם, במתן ארכה.

אשר על כן, הבקשה נדחית.