בש"פ 2336/99 איתי שופמן נ. מדינת ישראל

1.על העורר ועל שלושה נאשמים נוספים הוגש בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב אישום (להלן - "כתב האישום המקורי") המייחס להם מעורבות בעסקות סמים. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ע' דוויק), בהחלטתו מיום 24.12.98, ציוה לעצור את העורר ונאשמת נוספת עד תום ההליכים. שניים מן הנאשמים שוחררו בערובה ובתנאים. ביום 19.1.99 הורשע העורר על פי הודייתו בעבירות של יבוא סם מסוכן מסוג חשיש ושל החזקת סם מסוכן מאותו סוג, לפי כתב אישום מתוקן (להלן - "כתב האישום המתוקן") שהוגש עליו. נתינתו של גזר הדין נדחתה ליום 30.5.99. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ר' משל (שהם)), בהחלטתה מיום 29.3.99, דחתה את בקשתו לעיון חוזר בהחלטה לעוצרו.

מכאן עררו שלפני.

2.לטענת בא כוח העורר הפחית כתב האישום המתוקן מחלקו של העורר בפרשיה שבה מדובר, לעומת כתב האישום המקורי. עוד הצביע על גילו הצעיר - יליד 1973 - על כך שאין לו הרשעות קודמות כלשהן, על הרקע המשפחתי החיובי שלו, על מחלת האסטמה שבה הוא לוקה ועל דברים שנאמרו בתסקירי שירות המבחן שיש בהם כדי להפך בזכותו. כן עמד על העובדה שבינתיים שוחררה מן המעצר גם הנאשמת השניה שנעצרה יחד עם העורר, כך שעתה משוחררים בערובה כל השותפים באותם מעשים זולת העורר.

למותר להרבות בדברים על חומרתה של העבירה של יבוא סם שבה נכשל העורר ועל הסכנה הגדולה שעוברי עבירות כאלה מסכנים את הציבור. מחמתה של סכנה זאת יש להרחיק, בדרך כלל, עבריינים אלה מן העבירה ומן הציבור על ידי כליאתם. מטעם זה הייתי מורה על מעצרו של העורר, למרות נסיבותיו האישיות, אלמלא שוחררו בינתיים שלושת שותפיו מן המעצר. אכן, חלקו של העורר במעשי העבירה היה מרכזי וחשוב יותר מחלקיהם של האחרים, אולם על רקע נסיבותיה של הפרשיה בכללותה, אין בהבדלים ביניהם כדי להצדיק את חוסר השיויון וכדי למנוע את התחושה של אפליה. לא בלב קל ולא בלי היסוסים הגעתי, אפוא, למסקנה שיש לשחרר את העורר בערובה ובתנאים.

3.לפיכך אני מורה כי העורר ישוחרר מן המעצר בתנאי שישהה בבית אימו במשך 24 שעות ביממה ולא ייצא ממנו אלא לבית המשפט לצורך דיונים במשפטו. אימו ואדם מבוגר נוסף - שאותו יאשר לצורך זה רשם בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו - יתחייבו לפקח על קיומו של תנאי זה ולהודיע מיד למשטרה במקרה שיופר.

העורר יפקיד ערובה בסכום של 20,000 ש"ח במזומנים ויחתום על התחייבות בסך 30,000 ש"ח. כמו כן יחתמו שני ערבים - להנחת דעתו של רשם בית המשפט המחוזי - על ערבות בסך 50,000 ש"ח, לקיום התנאי דלעיל.