בש"פ 2362/97 בר רפאל נ. מדינת ישראל

נגד העורר הוגש לבית משפט השלום באשקלון כתב אישום הכולל שמונה אישומים המייחסים לו שורה של מעשים מגונים בקטינות, תלמידות כיתות ב' עד ד', אותן לימד מוסיקה בחוגים ללימוד נגינה מטעם בית הספר. עם הגשת כתב האישום נעתר שופט בית משפט השלום (סגן הנשיא, השופט דננברג) לבקשת המדינה והורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים. על החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, וערר זה נדחה בהחלטה מפורטת ומנומקת של כבוד השופטת רויטל יפה-כץ. על החלטה זו הוגש הערר בפני.

הסניגור המלומד לא חלק - לצורך הליך המעצר - הן בפני והן בפני בית המשפט המחוזי - על קיומן של ראיות לכאורה. טענתו העיקרית היתה שניתן להסתפק בחלופה למעצר. על פי אותה טענה - יש להביא בחשבון כי העבירות המיוחסות לעורר בוצעו כולן במסגרת עבודתו כמורה בחוג שקיים, ולפיכך יש בהרחקתו מבית הספר ומתלמידותיו, והשארתו במעצר בית מלא בדירת בנותיו הבוגרות שבהוד השרון ובהשגחתן, כדי לשמש חלופה הולמת למעצר. בנותיו של העורר אף התייצבו בבית המשפט והביעו נכונות להשגיח על כך שהוא ישהה במחיצתן בכל שעות היממה ולא יצא את פתח הבית.

אף שמבינה אני לליבן של הבנות הדואגות לאביהן, ומאמינה אני כי רצונן לקבל על עצמן השגחה מלאה על מעצר הבית של אביהן הוא רצון כן, אינני סבורה כי יש בכך כדי להוות חלופת מעצר הולמת שתבטיח את הצבור מפני הסכנה הנשקפת מהעורר.

צדקה השופטת הנכבדה של בית המשפט המחוזי בקובעה כי "נסיבות המקרה מצביעות על כך שהעורר אינו יכול לכבוש את יצרו ככל שהדבר נוגע לקטינות" ולפיכך יש סיכון בשחרורו ממעצר. כן צדקה בציינה כי לא ניתן להתעלם מכך שהעבירה נשוא האישום השמיני נגועה באלימות. בנסיבות אלו, כאשר נראה, לכאורה, שהעורר נכשל פעם אחר פעם במעשים מיניים חמורים כלפי ילדות רכות בשנים, קיים חשש כי יסכן גם שלומן של קטינות אחרות אשר יקַרו בדרכו, או שתיווצר לו הזדמנות כלשהי למגע עימן, ואינני רואה דרך להגן על ציבור קורבנותיו הפוטנציאלי אלא במעצר ממש.

אשר על כן צדקו שתי הערכאות אשר דנו בעניין מעצרו של העורר - ודין הערר להידחות.