בש"פ 2363/97 בלאיש יצחק נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופטת אבידע) אשר דחתה ערר על החלטת בית משפט השלום באשקלון שהורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו סחר בסמים בגין מכירת הרואין במשקל 4.2218 גרם לסוכן משטרתי. שופט בית משפט השלום המלומד ציווה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים בקובעו כי נגד העורר יש ראיות לכאורה על פי המבחן שנקבע בבש"פ 8087/95 - הלכת זאדה. כן קבע שקמה עילת מעצר וכי בהתחשב בעברו הפלילי הכבד של העורר אין בחלופת מעצר כדי להבטיח את מטרות המעצר.

על החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי. במסגרת הערר שבה השופטת המלומדת ובחנה את חומר החקירה ונחה דעתה שיש בידי התביעה ראיות לכאורה. היא ציינה, כמו שופט השלום שבחן אותו עניין עצמו, כי גירסתו של אדם בשם יצחק כהן, גירסה אותה העלה בהארכת המעצר בפני שופט השלום, כאילו הוא מכר את הסם לסוכן, נסתרת בדברים שאמר בעת שהוקלט על ידי הסוכן סמוך לעיסקה.

השופטת נתנה דעתה, בין היתר, גם לכך שהסוכן העלים פרטים מהפעילות העבריינית שלו עצמו, לרבות עיסקה מאוחרת שעשה עם העורר וקבעה שאין לומר כי עקב כך אין חומר החקירה מצביע על ראיות לכאורה נגד העורר גם אם חל בו כרסום.

בפני שב וטען הסנגור המלומד אותן טענות עצמן שנטענו ונדחו בבית המשפט המחוזי והשלום. מנגד, באת כוחה המלומדת של המדינה שבה והצביעה על הראיות לכאורה, ובהן עדות הסוכן הנתמכת בקלטת וכן שקרי העורר בחקירה, שכן העורר התכחש להכרותו עם הסוכן ולכך שזה האחרון היה בביתו, וכן התכחש ליחסיו עם חברתו לחיים כדי להרחיק עצמו מהבית בו התבצעה העיסקה. זאת ועוד, לטענתה, גירסתו של יצחק כהן הנ"ל כשלעצמה, הנסתרת בחומר הראיות מצביעה על קיומו של חשש לשיבוש הליכים הצפוי משחרור העורר.

לאחר ששקלתי טענות הצדדים, שוכנעתי כי אין להתערב בהחלטתה המנומקת של שופטת בית המשפט המחוזי, אשר בחנה את חומר הראיות כולו והגיעה למסקנה כי אין בדברים שנודעו ביחס לפעילותו של הסוכן ואף לא בגירסתו הבלתי מבוססת על פניה של אותו יצחק כהן כדי להשמיט את הבסיס מראיות התביעה. נוכח אופיה של העבירה המיוחסת לעורר ועברו הפלילי, אין חלופה מתאימה למעצר.

אשר על כן הערר נדחה.