פרטי ההליך
ב
בית המשפט העליון
בש"פ
2366/00
בפני:
כבוד השופט מ' חשין
ה
עוררת:
מדינת ישראל
נגד
המשיב
:
ולדימיר רחמימוב
תאריך
הישיבה: כ"א באדר ב' התש"ס (28.3.2000)
בשם
העוררת: עו"ד אורי כרמל
בשם
המשיב: עו"ד יעקב שקלאר
ערר
על החלטת בית-המשפט המחוזי
בתל-אבי-יפו
מיום 27.3.2000
בב"ש
90406/00 שניתנה על-ידי
כבוד
השופט צ' הרטל
החלטה
המשיב עומד לדין לפני בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו בעבירות של קשירת קשר לבצע פשע, תקיפה לשם גניבה בנסיבות מחמירות וגניבה. עם הגשת כתב-האישום לבית-המשפט ביקשה המדינה לעצור את המשיב עד תום-ההליכים, אך בית-משפט השלום - הגם שסבר כי הוכח להנחת דעתו קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האמור בכתב-האישום וקמה ונהייתה עילת מעצר - החליט כי ראוי לשחררו ממעצר בתנאים מגבילים. המשיב, לא עלה בידו לקיים את התנאים שבית-משפט השלום השית עליו, ועל-כן נותר במעצר.
המשיב ערר על החלטת בית-משפט השלום לפני בית-המשפט המחוזי, ובית-המשפט החליט כי לא הונחה תשתית לקיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה, ומכאן שלא היה מקום למעצרו של המשיב. בית-המשפט החליט, איפוא, לקבל את הערר והורה על שחרורו של העורר ממעצר בלא כל תנאים מגבילים.
על החלטה זו הערר שלפניי, ובקשת המדינה היא כי אשיב את החלטת בית-משפט השלום על-כנה.
חילוקי הדעות בין בעלי-הדין נסבים, בעיקרם, על השאלה אם יש ואם אין ראיות לכאורה להוכחת אשמו של המשיב, הכל כאמור בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996- (החוק). בית-משפט השלום החליט, כאמור, כי יש ראיות לכאורה להוכחת האשמות המוטחות במשיב, בעוד אשר בית-המשפט המחוזי סבר כי אין ראיות לכאורה להוכחת אותן אשמות. למותר לומר כי בא-כוח המדינה תומך לפניי (אם כי בצורה מסוייגת) בהחלטתו של בית-משפט השלום, ואילו בא-כוח המשיב תומך בכל-עוז בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי.
השאלה הנשאלת היא, איפוא - ובשאלה זו שומה עליי להכריע: האם יש בו בחומר הראיות שנאסף אל תיק המשטרה הוכחות לכאורה לאמור ולנטען בכתב האישום?
קראתי את המסמכים שהונחו לפניי, והוספתי ושמעתי את טיעוניהם של באי כוח בעלי הדין. בייחוד אמרתי לציין את טיעוניו של עורך הדין שקלאר, בא כוח המשיב, אשר לא הניח אבן שלא הפכה, לא הותיר רגב אדמה שלא פוררו, ולא עבר על פני פרח שלא מצה את ריחו. כדי-כך היו טיעוניו של עורך הדין שקלאר מפורטים, עד שלרגעים דימיתי כי הוטל עלי לכתוב פסק-דין סופי במשפטו של המשיב. למותר לומר כי הדברים אינם כן. מדברים אנו כיום בבקשה למעצר עד-תום-ההליכים, וענייננו אינו אלא בקיומן או באי קיומן של הוכחות לכאורה לאמור בכתב האשמה. נושא זה אבדוק עתה בקצרה.
כתב האישום הינו קצר בהתפרשותו. מדובר בו במשיב ובשניים אחרים, אשר ביום מסויים, בשעות אחר-הצהריים, פגשו במתלונן בתחנה המרכזית הישנה בתל-אביב. השלושה ניגשו אל המתלונן, הציגו עצמם כשוטרים, העמידו אותו ופניו אל הקיר, הורו לו להרים את ידיו, הקיפו אותו סביב-סביב, והכל במטרה לגנוב ממנו את רכושו. ואכן, כאמור בכתב האישום, גנבו הנאשמים מכיס מכנסיו של המתלונן מכשיר טלפון מסוג "מירס", ארנק שהכיל 4 כרטיסי טלכרט, 50 ש"ח ושרשרת זהב. מעשים כמעשה השלושה - מסתבר - רבו במאוד בזמן האחרון, ועל-כן החליטה המשטרה להציב מארבים לתפישתם של העבריינים. איתרע מזלם של השלושה - שמא אומר: נתמזל מזלו של הציבור - ושוטרים שהיו במקום באורח מוסווה הבחינו במעשיהם של השלושה. השוטרים הורו לשלושה לעצור על מקומם, ומשניסו השלושה להימלט, לכדום השוטרים.
שתי כיתים של ראיות עולות מתוך חומר הראיות. כת אחת עניינה בתיאור שמסר המלונן לאחד השוטרים על המעשים שהשלושה עשו בו, ובהודעה שמסר המתלונן למשטרה לאחר כן. התיאור על-פה מסרוֹ המתלונן מיד בסמוך לאחר המעשה, ואילו ההודעה בכתב מסרהּ המתלונן כחצי שעה מאוחר יותר. כת הראיות השניה מכילה את הודעות השוטרים אשר ראו מה עשו השלושה למתלונן. המדינה טוענת כי כל אחת משתי כיתים אלו יש בה כדי לשמש הוכחה לכאורה כנדרש בחוק, בוודאי כך בהצטרף הכיתים האלו זו-אל-זו. מנגד טוען בא-כוח המשיב, כי אין ראיות לכאורה לא בכת אחת ולא בכת אחרת, וממילא לא בשתי הכיתים גם יחד.
הקושי העיקרי שלענייננו מקורו בכך שהמתלונן עזב את הארץ - היה זה פועל רומני אשר חזר לביתו - והדעת נותנת כי לא יופיע ליתן עדות בבית-המשפט. לעניין זה טוענת התביעה כי תחול על ענייננו הוראת סעיף 10(1) לפקודת הראיות, ולפיה יוכל להעיד בבית-המשפט השוטר ששמע את שסיפר לו המתלונן מיד בסמוך לאחר מעשה. בית-המשפט המחוזי, בנבדל מבית-משפט השלום, קבע כי "כל התנאים" האמורים בסעיף 10(1) לפקודת הראיות לא נתקיימו, אשר-על-כן עדותו של אותו שוטר תהא בבחינת עדות שמיעה שאינה קבילה להעיד על תוכנה. סתם בית-המשפט שמחוזי ולא פירש כיצד זה ש"כל התנאים" הקבועים בסעיף 10(1) לפקודת הראיות לא נתמלאו. אני לעצמי, סבור אני כי תנאים אלה נתקיימו, לכאורה, במלואם. במתלונן נעשה "מעשה אלימות" - הגם שלא היה זה מעשה אלימות נוקשה, בכל זאת היה זה מעשה אלימות - ודבריו של המתלונן נמסרו מיד בסמוך לאחר מכן. אכן, אין זה מקרה שבו רץ אדם, סכין תקוע בגבו, והוא זועק: "מוישה, מוישה רצח אותי", ואולם אין ספק שהשלושה נהגו במתלונן באלימות פיסית, ומכאן שנתקיים, לכאורה, תנאי האלימות הקבוע בסעיף 10(1) לפקודת הראיות. כך באשר לתיאור על-פה שמסר המתלונן לאחד השוטרים, וכך באשר להודעה בכתב שמסר כחצי שעה לאחר מעשה.
ואולם, אין צורך שנתעכב אך על דברי המתלונן, והרי הודעות השוטרים - כל אחת מהן, ובוודאי בהצטברותן זו אל זו - מסבכות את המשיב במעשים המיוחסים לו בכתב-האישום. אכן, ניתן לראות בהודעות המתלונן סיוע והשלמה לדברי השוטרים (ולהיפך). אני מקבל את ניתוחו של בית-משפט השלום באשר לקיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב, ובה-בעת אני מסתייג מניתוחו של בית המשפט-המחוזי אשר סבר כי אין תשתית ראיות למעשה.
אשר לעילת המעצר: שוכנעתי כי נתקיימה בו במשיב העילה הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ב) לחוק, ולפיה קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחון הציבור, קרא: יחזור על מעשיו הרעים. מסתבר כי המשיב השתחרר כשישה חודשים לפני האירוע מעונש מאסר בפועל שרצה בגין עבירות דומות; כי לחובתו הרשעות קודמות; וכי תלויים ועומדים נגדו כיום שני עונשים של מאסר על-תנאי, האחד בן שלושה חודשים והאחר בן 12 חודשים. אין זאת אלא שהמשיב אינו שולט בדחפיו לבצע עבירות שוב ושוב, וראוי אם-כן להגן על הציבור מפניו.
סוף דבר: אני מחליט לקבל את הערר. החלטתו של בית-המשפט המחוזי מתבטלת והחלטתו של בית-משפט השלום תשוב על-כנה. המשיב ייעצר, איפוא, כאמור בהחלטתו של בית-משפט השלום מיום 13.2.2000.
הערה : הפסוק האחרון בהחלטתי הוסף, להסרת ספקות, מייד בסמוך לאחר שחתמתי על ההחלטה, והרי הוא חלק בלתי נפרד מההחלטה.
היום, כ"א באדר ב' התש"ס (28.3.2000).
ש ו פ ט
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
00023660. G01