בש"פ 2376/98 אורי ראובן נ. מדינת ישראל

1.בערר זה אין כל ממש. העורר, בהיותו אסיר בחופשה, נכנס יחד עם אסיר אחר, אף הוא בחופשה, לחנות מינימרקט בבת-ים. לפי כתב האישום שהוגש נגד שניהם, איים שותפו לכתב האישום באקדח שלוף על בעל המינימרקט, אשר בשל האיום מסר לנאשמים כסף מזומן, שיקים ושוברי ישראכרט בסך 12,000 ש"ח. לאחר מכן דרש השותף לעבירה מן המתלונן את מפתחות רכבו. היות שלא הצליחו להתניע את הרכב עזבו העורר ושותפו את המקום כשעימם הכסף ומפתחות הרכב, והגיעו לבית אחד, דוד כהן, שם השליך העורר את מפתחות הרכב בתוך האסלה בשירותים.

2.בחקירתם טענו העורר ושותפו כי לא שדדו את המתלונן, אלא השותף לעבירה בא לגבות חוב עבור רכוש גנוב שמכר בשעתו למתלונן.

3.על-יסוד עובדות אלה יוחסו לעורר ולשותפו עבירות שוד בנסיבות מחמירות ופריצה לרכב על-מנת לגנוב, והם נעצרו עד תום הליכי המשפט.

בית-המשפט המחוזי סבר כי הגירסה בדבר גביית חוב אפשרית, וכי על-כן, לא מדובר בשוד אלא בגביית חוב בצורה לא חוקית. כן קבע כי היות שהשניים ביצעו את העבירות המיוחסות להם בהיותם אסירים בחופשה, די בכך כדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים.

מכאן הערר.

4.עיקר טענת העורר היא כי השותף גרר אותו למעשה שלא חפץ בו ואף לא הבין את מהותו, וכי הוא סבר כי מדובר בגביית חוב. כן טען כי התנגד לנסיון לגנוב את הרכב. לפיכך, עותר הוא לקביעת חלופה למעצר.

5.לכשעצמי, סבורה אני כי גם על-פי גירסת העורר, המעשה שביצע כשותף לעבירה (היינו, נטילת כסף באיום באקדח) הוא שוד, והטענה כי המתלונן היה חייב את הכסף אינה מעלה ואינה מורידה. לגוף העניין, אסיר בחופשה המבצע מעשים מן הסוג שבהם מואשם העורר מוכיח בהתנהגותו כי מסוכן הוא לציבור, ולפיכך צדק בית-המשפט המחוזי בהחליטו על מעצר, ואין עילה להתערבותי.

הערר נדחה.