בש"פ 2379/03 שלום דומרני נ. מדינת ישראל

1.כתב האישום כנגד העורר מייחס לו ולשני נאשמים נוספים החזקת נשק בניגוד לחוק. לפי כתב האישום בין הימים 16.1.03 ו-17.1.03 החזיקו הנאשמים שלא כדין, בבית נטוש, שלושה מטולי רקטות מסוג "לאו". משהגיעו למקום בלילה של יום ה-18.1.03, הופתעו על ידי שוטרים שארבו להם במקום, נמלטו משם ולבסוף נתפסו על ידי המשטרה.

עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה למעצרו של העורר ושל אחד הנאשמים האחרים עד לתום ההליכים נגדם. בית משפט השלום בבאר שבע (כבוד השופטת ל' ברנע), אשר בחן את חומר החקירה, קבע כי יש בו ראיות נסיבתיות שמשקלן המצטבר יכול ויביא להרשעת הנאשמים, ואולם היקף חומר הראיות אינו מצדיק מעצר עד תום ההליכים. בשל כך, הורה בית משפט השלום על שחרור העורר והנאשם השני בתנאי ערובה של "מעצר בית מלא".

על החלטת בית משפט השלום הגישו הן המדינה והן העורר עררים לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופט י' אלון) דחה את שני העררים, ואימץ את מסקנת בית משפט השלום. החלטה זו היא נושא הערר שלפניי.

2.בהודעת הערר שהגיש ובטיעוניו בפניי, מיקד העורר את ביקורתו על החלטת בית המשפט קמא בהכרעת בית המשפט לעניין הראיות שעומדות לחובתו. לטעמו, אין בכוחן של אלה להצדיק את המשך מעצר הבית המוחלט שהוטל עליו. בדיון שנערך בפניי, התנגדה באת כוח המדינה לשחרורו של העורר. היא הסכימה כי התיק אינו קל וכי הראיות בו הן כולן נסיבתיות, אך גרסה שגם אם הראיות אינן בעוצמה מספקת להצדקת מעצר עד תום ההליכים, הן מספקות לשם הותרת העורר במעצר בית מלא. באת כוח המדינה גם הדגישה את עברו החמור של העורר, עבר המקים את עילת המעצר.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר, ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים בדיון שנערך לפניי, הגעתי למסקנה כי דין הערר להדחות. חומר הראיות, אף אם עוצמתו מוגבלת, מספיק על מנת להניח תשתית לכאורית שתצדיק את בחירת חלופת המעצר. עיון בחומר הראיות מעלה כי אפילו אין ראיות שיקשרו את העורר להנחת התחמושת בבית הנטוש ב-16.1.03, ואפילו מבוסס האישום נגדו על נוכחותו של העורר ברכב (שאינו בבעלותו ושלא הוא שנהג בו) אשר ממנו ירד אדם שבא במגע עם התחמושת ב-8.1.03, די בראיות הנסיבתיות כדי להצדיק את החלטת השופט. העורר שתק בחקירתו, ובערר שהגיש הוא מספק הסברים מהסברים שונים, שעל מידת סבירותם ניתן לחלוק, לעניין בריחתו מהמשטרה, למקור הבוץ שנמצא על בגדיו ביום מעצרו, לעובדה שלא נעל נעליים בעת שנתפס, ולשתיקתו בחקירה.

השאלה האם יש בכוחן של גרסאות העורר להעלות ספק סביר בדבר אשמתו, תידון במשפטו. בשלב זה, השאלה היחידה שיש לתת לה את הדעת היא האם הראיות האמורות עולות כדי ביסוס חשד לכאורה לביצוע העבירה. חשד שכזה, אכן עולה מחומר הראיות. על עוצמתו של חשד לכאורי זה ניתן לחלוק, וצדק בית משפט השלום כאשר נתן לכך ביטוי באיזון שמצא, לפיו שוחרר העורר למעצר בית מלא ולא נעצר עד תום ההליכים. איזון זה מבטא את מצבו הנוכחי של תיק החקירה - ישנן בנמצא ראיות המקשרות את העורר לאירוע נשוא כתב האישום, אף כי לא עולה מהן מסקנה ברורה על התפקיד שמילא העורר באותו האירוע. לא עלה בידי העורר להראות כי באיזון שערך העניק בית המשפט קמא משקל יתר לחשדות שלא בוססו בחומר הראייתי.

דין הערר אפוא להדחות.