בש"פ 2379/12 נדאל ביאדסה נ. מדינת ישראל

1.

נגד המבקש, נהג אוטובוס ציבורי זעיר, הוגש כתב אישום המייחס לו, בין היתר, עבירה של גרימת מוות ברשלנות של אשה בת 75, שבה פגע ברכבו בסמטה צרה ודרס אותה באופן שהביא למותה. בעקבות התאונה, שאירעה בתאריך 31.1.11, נפסל רשיונו של המבקש מנהלית עד לתאריך 30.4.11. כתב האישום הוגש שבעה חודשים וחצי לאחר תום תקופה הפסילה המנהלית, ובגדרו עתרה המדינה לפסילת רשיון הנהיגה של המבקש עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

המבקש, שלא חלק על קיומן של ראיות לכאורה נגדו, התמקד בטענה כי אין להורות על פסילת הרישיון נוכח השיהוי הרב, לשיטתו, שבין תום תקופת הפסילה המינהלית לבין הגשת כתב האישום.

בית המשפט לתעבורה בחדרה (כב' סגן הנשיא א' גופמן ) קיבל את בקשת המדינה בקובעו כי מסוכנותו של המבקש נלמדת ממעשיו הלכאוריים ומעברו התעבורתי (28 עבירות תנועה בחמש-עשרה השנים האחרונות), ושיקול זה גובר על השיהוי שבהגשת כתב האישום.

המבקש ערר על החלטה זו לבית המשפט המחוזי בחיפה, בהתמקדו בטענת השיהוי, אך בית המשפט (כב' השופט ד' פיש ) דחה את הערר, משיקולים דומים לאלו של הערכאה הראשונה.

2.

דעתו של המבקש לא נחה מן ההחלטות עד הנה ועתה הוא מבקש רשות לערור על החלטות אלה, שוב – בנימוק של השיהוי שבין תום תקופת הפסילה המינהלית לבין הגשת כתב האישום.

3.

דין הבקשה – להידחות . שיקול השיהוי, שהציג המבקש לפני הערכאות קמא, אכן תומך לכאורה בעמדתו שאין לפסול את רישיונו עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. ברם מובן ששיקול זה איננו בלעדי ואיננו חייב להביא לדחיית הבקשה. יש ושיקול המסוכנות והאינטרס הציבורי הכולל יגבר, וודאי כאשר מדובר בשיהוי שהוא בגדר הסביר (ראו: בש"פ 9437/11 אבו סלוטה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.1.12); בש"פ 2173/12 אל גניני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.3.12; להלן: עניין אל גניני )). שתי הערכאות מצאו כי במקרה דנן אינטרס הציבור – גובר. אי-נכונותו של המבקש להסכין עם קביעה זו איננה מהווה כשלעצמה עילה לליבון טענותיו בערכאה שלישית במספר (ראו: עניין אל גניני ).

4.

נוכח כל האמור לעיל – הבקשה נדחית.