בש"פ 2402/98בבאז אולג נ. מדינת ישראל

1.בערר זה אין כל ממש. העורר, שהואשם בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו באינוס אשתו, בתקיפתה בדרך קבע ובתקיפתה בשני מקרים ספציפיים שפורטו בכתב האישום, נעצר עד תום הליכי המשפט. היה זה בתאריך 30.3.98.

בתאריך 6.4.98 הוגש נגדו כתב אישום מתוקן, בשל מעשים נוספים שביצע לאחר הגשת כתב האישום נגדו. בתאריך 12.3.98, בתום הדיון שבו הוחלט על הארכת מעצרו לצורך חקירה, איים העורר על אשתו כי יהרוג אותה כאשר ישתחרר. בגין מעשה זה מואשם הוא בעבירה של איומים. מספר ימים לאחר מכן, התקשר העורר למתלוננת, והוא אז במעצר, וביקש ממנה לבטל את התלונה. כן ביקש מאימו להשפיע על המתלוננת לעשות כן. בתאריך 17.3.98, לאחר הגשת כתב האישום, שוחח העורר שנית עם המתלוננת בטלפון ושאל אותה מדוע לא ביטלה את התלונה כפי שהוא ביקש. הוא אף ביקש מחברו להשפיע על המתלוננת לבטל את התלונה. בשל מעשים אלה מואשם העורר בניסיון להדחה בחקירה ובהטרדת עד.

2.בערר שבפניי טענה באת-כוח העורר, עורכת-הדין סבן-ארועטי, כי לבד משתי תקיפות בודדות שלעורר יש הסבר עליהן, אין תשתית ראייתית לכאורית המספקת למעצר, ואילו התקיפות הבודדות אינן מצביעות על מסוכנותו של העורר, שעלה עם משפחתו לישראל לפני ארבעה חודשים בלבד ואינו מצוי בדרכי החיים בארץ. באת-כוח העורר עתרה איפוא לשחרר את העורר בתנאי שישהה במעצר-בית בביתו, בהסבירה כי המתלוננת שוהה עם ביתה בת השלוש במעון לנשים מוכות מאז הגשת התלונה במשטרה.

3.האישום באינוס ובתקיפה נגד העורר מבוסס בעיקרו על עדות אישתו, ואולם, לעבירות האחרות תשתית ראייתית חיצונית והעורר אף לא חולק כי עשה את המעשים המפורטים בכתב האישום, ואם הבנתי את טענת הסניגורית, הרי שהעורר יתגונן במשפט כנגד עבירות אלה, בטענה של היעדר יסוד נפשי.

ברור כי לאישומים אלה יש תשתית ראייתית לכאורית המספקת למעצר ומקימה סיכוי סביר להרשעה. העבירות עצמן גם מצביעות על מסוכנותו הרבה של העורר לאישתו. לכך יש להוסיף כי העורר מסר בהודאתו במשטרה כי בארץ מוצאו ריצה עונש מאסר ממושך בגין אינוס אישה אחרת.

4.אך מובן הוא כי בעבירות מין הסוג הנ"ל, מעצר-בית, המושתת על אמון, אינו מסיר את החשש כי העורר ימשיך לפגוע באישתו. בעניין שלפנינו העורר עצמו אף נתן ביטוי לחשש זה באיומים מפורשים. איומים אלה, בצירוף מעשי ההטרדה ושיבוש הליכי משפט, הם כשלעצמם מצדיקים מעצר.

אכן, מצער הדבר שנאלצים אנו לעצור את העורר עד תום ההליכים, זמן קצר לאחר שעלה ארצה. ואולם, בכך בלבד שהעורר הינו עולה חדש, אין כדי להבטיח את שלום אישתו.

הנסיבות עליהן עמדתי מלמדות כי במעצר-בית, המבוסס על אמון בנאשם כי לא יפגע באישה, לא נוכל להסיר את החשש לשלומה.

לכל האמור לעיל יש להוסיף כי מקומם הוא שהאישה נאלצה לעזוב את ביתה ואילו העורר יוכל לשהות בבית שממנו הבריח את אשתו.

אולם, הערה זו היא מעל לדרוש, שכן, בכל כתובת שהיא, מעצר-הבית אינו אמצעי מספיק בנסיבות הבקשה.

אשר-על-כן, אני דוחה את הערר.