בש"פ 2403/98 דוד חג'ג נ. פרקליטות המדינה

1.העורר מואשם בבית-המשפט השלום בנתניה בעבירות תקיפה לשם גניבה וגניבה. על-פי כתב האישום, חטף העורר מידו של תדלקן בתחנת דלק, תיק שהכיל את כספי הפדיון של התחנה בשווי 100,000 ש"ח.

התיק היה כרוך ברצועה סביב פרק ידו של התדלקן, והעורר הוציא אותו מידיו על-ידי שמשך את התיק בחוזקה. בית-משפט השלום עצר את העורר עד תום הליכי המשפט, לאחר שמצא כי קיימות ראיות לכאורה מספיקות למעצר וכי עברו הפלילי החמור של העורר, בצירוף נסיבות העבירות, מלמד כי קיים חשש כי ימשיך בפעילותו הפלילית אם ישוחרר ממעצרו.

הערר שהגיש העורר על החלטה זו לבית-המשפט המחוזי נדחה.

מכאן הערר שבפניי.

2.טענתו העיקרית של העורר בערר היא כי התשתית הראייתית שהציגה התביעה אינה מספיקה למעצר, ואולם במהלך הטיעון חזר בו העורר מטענה זו ומיקד את עררו בטענה כי העבירות המיוחסות לו הן עבירות רכוש, אשר ככלל, אינן מבססות חשש למסוכנות שלא ניתן להסירו בחלופת מעצר.

3.אכן, טענה זו מקובלת עליי. דא עקא, שעברו הפלילי החמור של העורר מלמד כי העבריינות הייתה לו לדרך חיים. גיליון הרשעותיו הקודמות משתרע על פני חמישה דפים וכולל עשרות עבירות, ברובן עבירות רכוש. אף העבירה שבה הואשם, על אף הלבוש שהולבש לה, איננה עבירת רכוש מן המניין. שכן, היא בוצעה על-ידי תקיפה, וכידוע, גניבה שבוצעה תוך שימוש בכוח מהווה עבירה של שוד.

המדינה אמנם בחרה להאשים את העורר בעבירות קלות יותר של תקיפה לשם גניבה וגניבה, ואולם לצורך בחינת השאלה אם מסכן הוא את הציבור יש להתחשב בנסיבות ביצוע העבירות.

אם אוסיף על כך את העובדה שמשפטו של העורר עומד לפני סיום, הרי נראה לי כי אין מקום להתערב בהחלטות שתי הערכאות שדנו בעניינו.

הערר נדחה.