בש"פ 2431/08 רפי אוחנה נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (סגן הנשיא א' טל) לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים נגדו לאחר שהתקבל ערר שהגישה המשיבה על החלטת בית משפט השלום בכפר סבא לדחות את בקשת המשיבה לעצור את העורר עד תום ההליכים.

נגד העורר מתנהל משפט פלילי (תפ"ח 1120/04 של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, להלן: "התיק האחר") בו הוא מואשם, בין היתר, ברצח ובמסגרתו הוא נעצר עד תום ההליכים. לאחר שנתיים וחצי שהיה נתון במעצר וההליכים עודם מתמשכים, החליט בית משפט זה (בש"פ 59/07 מדינת ישראל נ' אוחנה (טרם פורסם, 24.1.2007)) על שחרורו של העורר בתנאים שייקבעו בבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי הורה על שחרורו של העורר לתנאי מעצר בית, עם ששה מפקחים חלופיים וכן על הפקדה כספית וערבויות נוספות (ב"ש 92164/04 של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו). בערר שהוגש לבית משפט זה על ההחלטה האמורה נקבע כי סכום ההפקדה יהיה גבוה יותר וכי יוצא צו עיכוב יציאה מהארץ כנגד העורר (בש"פ 1686/07

מדינת ישראל נ' אוחנה (טרם פורסם, 13.3.2007)).

לאחר שריצה עונש מאסר שהוטל עליו בגין עבירת מס בתיק נוסף שהתנהל נגדו, השתחרר העורר למעצר בית על פי החלטת בית המשפט המחוזי הנזכרת כפי שאושרה על ידי בית משפט זה. העורר היה משוחרר כשלושה חודשים בתנאים האמורים עד שביום 26.2.2008 נעצר העורר בביתו בחשד להפרת תנאי שחרורו ולהחזקת נשק. בגין מעשים אלה הוגש כנגד העורר כתב האישום נשוא התיק העיקרי בבית משפט השלום (ת"פ 1310/08 של בית משפט השלום בכפר-סבא) ובו נטען כי החזיק אקדח עם מחסנית ובה 13 כדורים, מנע כניסת שוטרים שהגיעו על מנת לבצע חיפוש בבית בו היה נתון במעצר וזאת עד שתגיע הסניגורית שלו, והפר את תנאי שחרורו בכך ששהה בביתו ללא מפקח ביום 16.1.2008 וביום 26.2.2008 לפני שהשוטרים חיפשו בביתו. לפיכך, יוחסו לעורר עבירות של החזקת נשק לפי סעיף 144(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו לפי סעיף 275 לחוק העונשין והפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287 לחוק העונשין.

עם הגשת כתב האישום כנגד העורר הגישה המשיבה גם בקשה למעצרו עד תום ההליכים נגדו. בית משפט השלום (השופט אמיר) ציין כי מסוכנותו של העורר רבה, במיוחד נוכח העובדה כי בעודו נתון במעצר בית, קיבל הוא לחזקתו נשק, ואולם שחרורו בתנאי שיהיה בפיקוחו של מפקח אחד אשר מוכן לפקח עליו 24 שעות ביממה כמפקח בלעדי, יפיג את מסוכנותו של העורר. לפיכך החליט בית המשפט ביום 6.3.2008 לדחות את בקשת המשיבה לעצור את העורר עד תום ההליכים והורה על שחרורו של העורר בתנאים שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי בתיק האחר והוחמרו, כאמור, בבית משפט זה. נקבע כי מעצר הבית יהא בפיקוחו של הרב יואל בנג'י וכי לתנאי השחרור יתווספו גם התחייבות עצמית בסכום של חצי מיליון ש"ח, ערבות צד ג' של הרב בנג'י בסכום של 100,000 ש"ח והפקדה בסך של 200,000 ש"ח. על החלטה זו הגישה המשיבה ערר לבית המשפט המחוזי.

בערר טענה המשיבה כי בית משפט השלום שגה באיזון האינטרסים שערך בין זכותו של העורר לחירות לבין החובה להגן על בטחון הציבור ורכושו. לדבריה התעלם בית המשפט מעברו הפלילי של העורר הכולל עבירות ייצור נשק ועבירות אלימות. עוד התעלם בית המשפט, כך הטענה, מנסיבות החזקת הנשק על ידי העורר ומהעובדה כי העורר עבר את העבירות נשוא כתב האישום בהיותו משוחרר בערובה, למרות תנאי השחרור המכבידים שהוטלו עליו. לגישת המשיבה, שגה בית המשפט כאשר קבע כי ריבוי המפקחים הוא זה שגרם לעורר לעבור את העבירות, וכי די בקיומו של מפקח בודד על מנת שניתן יהיה להבטיח כי בעתיד לא יפר העורר את תנאי השחרור.

העורר, מצידו, הציג הודעות של עדים ותוצאות בדיקת טביעות אצבע שנמצאו על השקית בתוכה נמצא הנשק וטען כי הן מכרסמות את התשתית הראייתית שבידי המשיבה להוכחת האשמה של החזקת נשק על ידי העורר. לטענת העורר, לא איפשר לשוטרים להיכנס לביתו משום שביקש להמתין לבאת כוחו בכדי שזו תוכל להיות נוכחת במעמד החיפוש. לדבריו, עברו הפלילי נשקל שעה שהוא שוחרר על ידי בית המשפט המחוזי בתיק האחר בעקבות החלטותיו של בית משפט זה. עוד נטען כי בית המשפט ערך את האיזונים הראויים וקבע תנאים מחמירים ביותר, הגרועים מתנאי בית כלא, לשחרורו של העורר. העורר ציין כי הוא מוכן להוספת תנאים מגבילים נוספים במידה והתנאים שקבע בית משפט השלום ימצאו חסרים. לבסוף עמד העורר על מצבו הרפואי וציין כי הוא נפצע ברגלו בצורה שאינה מאפשרת לו להתהלך מבלי לצלוע ובוודאי לא לטפס למקום שבו נמצא הנשק וכי שהותו במעצר עלולה להחמיר את מצבו הבריאותי.

בהחלטתו ציין בית המשפט המחוזי כי מהחלטת בית משפט השלום האמורה עולה כי בא כוחו של העורר דווקא הסכים לקיומה של עילת מעצר ולקיומן של ראיות לכאורה כנגד העורר ולא טען כי חל כרסום בראיות אלה. בית המשפט ציין כי בהודעות שהוצגו בפניו, בתוצאות בדיקת טביעות האצבע ובטיעונים שנטענו בפניו אין כדי לכרסם באופן משמעותי בראיות לכאורה היוצרות חזקה לפיה הנשק שנמצא בביתו של העורר הוחזק על ידו, חזקה שהנטל לסתור אותה בהליך העיקרי מוטל על העורר.

בית המשפט המחוזי קבע כי מסוכנותו של העורר נובעת לא רק מהעובדה שהחזיק בחזקתו אקדח עם הכנה למשתיק קול, כשלידו מחסנית ובה 13 כדורים, אלא גם מעברו הפלילי של העורר, הכולל עבירה של ייצור וייבוא נשק בלי רשות שנעברה בשנת 1992, ושבגינה הוא נידון, בין היתר, לשנתיים מאסר. צוין כי עברו הפלילי של העורר כולל גם עבירות אלימות של סחיטה באיומים. עוד ציין בית המשפט כי העורר עבר, לכאורה, את העבירות נשוא כתב האישום האמור זמן קצר לאחר שהשתחרר ממאסר שהוטל עליו בגין עבירות על פקודת מס הכנסה [נוסח חדש] וחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975. לכך הוסיף בית המשפט כי העורר הפר באופן בוטה את תנאי שחרורו בתיק האחר, בכך שהחזיק לכאורה בנשק ובהימצאותו ללא מפקח בשתי הזדמנויות.

נקבע כי אין בעובדה כי העורר שוחרר בתנאים מגבילים בתיק האחר, אותם לכאורה הפר, כדי ללמד על כך שאינו מסוכן, ושניתן להפיג את מסוכנותו על ידי החמרת תנאי השחרור, שכן מעיון בהחלטות בית משפט זה ובהחלטת בית המשפט המחוזי עולה שהעורר שוחרר בשל התמשכות ההליכים באותו תיק נשוא ההחלטות.

בית המשפט ציין כי הוא אינו סבור שבמינויו של מפקח אחד על העורר, במקום מספר מפקחים, יש כדי להפיג את מסוכנותו. אם מספר מפקחים, בני משפחתו וחבריו של העורר אשר ערבו כספית לכך שלא יפר את תנאי שחרורו, לא גרמו לכך שלא יפר את התנאים, מי יוכל להבטיח, כך צוין, כי מפקח אחד, למרות שנמצא מהימן על ידי בית משפט השלום, ימנע מהעורר לחזור ולהפר את התנאים. אשר למצבו הבריאותי של העורר, נקבע כי הוא יוכל לקבל את הטיפול לו הוא זקוק

גם במעצר. לפיכך, הורה כאמור בית המשפט המחוזי על ביטול החלטת בית משפט השלום ועל מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

על החלטה זו הגיש העורר את הערר שבפני. לטענתו שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי התשתית הראייתית העומדת כנגד המבקש מספיקה לשם מעצרו וכי אין חולשה בראיות. כך למשל, טוען העורר, טעה בית המשפט כאשר התעלם מהעובדה כי על השקית שעטפה את הנשק נמצאו מספר טביעות אצבע שאינן שייכות לעורר. לדבריו בית המשפט התעלם מהעובדה כי העורר לא נחקר במקום על הפרת התנאים הנטענת מיום 16.1.2008 וכי אין כל ראיה לכך שהעורר שהה בביתו ללא פיקוח ביום זה. לדבריו, רק ביום 11.3.2008, לאחר טיעוני הסנגוריה בפני בית המשפט המחוזי וללא כל הסבר, הופיע בתיק מזכר בדבר ההפרה האמורה. לטענת העורר התעלם בית המשפט מדבריהם של עדי התביעה לעניין שליטת העורר בבית בו הוא שוהה במעצר ובו נמצא הנשק ולעניין האפשרות לסתירת החזקה הקבועה בסעיף 144ד' לחוק העונשין ולפיה רואים מחזיק מקום שבו נמצא נשק כמחזיק הנשק כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר. העורר אף חוזר על טענתו לפיה מצבו הבריאותי לא יכול היה לאפשר לו להגיע למקום בו נמצא הנשק.

עוד טוען העורר כי היה על בית המשפט לבחון את האפקטיביות של תנאי השחרור החמורים שנקבעו על ידי בית משפט השלום. שחרורו ממעצר בתיק האחר, כך טוען העורר, אינו אך תוצאה של התמשכות ההליכים בתיק, והוא נובע ממגוון סיבות שחברו להן יחדיו ובכללן שינוי ראייתי בעל עוצמה.

דין הערר להידחות. הנשק נמצא מוטמן בבית, ולא השתכנעתי כי מקום ההטמנה כה גבוה עד שהעורר אינו מסוגל, עקב מצבו הרפואי, להגיע אליו בעזרת סולם. לפי מזכר שבתיק, על השקית בה היה הנשק לא היה אבק, למרות שבמקום ההטמנה היה אבק. בנסיבות אלה טענתו המרכזית של העורר לפיה בתקופה בה היה נתון במעצר מאן דהוא הטמין את השקית אינה נשמעת סבירה.

זאת ועוד: לאחר שטען בקצרה בחקירתו כי הנשק אינו שלו ואינו מוכר לו סרב העורר לענות על שאלות וממילא לא איפשר להעמיד את גרסתו בשום מבחן. בנסיבות אלה, סבורה אני כי אין כרסום של ממש בחזקה האמורה לפיה האקדח נמצא ברשות מי שמחזיק בבית. אכן, בבית הסתובבו גם ששת הערבים, אך נוכח קרבתם לעורר הסברה שמי מהם הטמין את האקדח כשהעורר לא ראה זאת - רחוקה לכאורה מלהתקבל על הדעת. על כן הגעתי למסקנה כי יש ראיות לכאורה נגד העורר בעניין החשוב והמרכזי של החזקת האמל"ח. את נושא החזקת האמל"ח (החמור כשלעצמו) אין לראות במנותק מכל הרקע עליו עמדתי לעיל. על מסוכנותו של העורר עמד בית משפט זה גם כשהחליט לשחררו בערובה, וגם כשהוחלט להחמיר את תנאי השחרור שקבע בית המשפט המחוזי. החזקת האמל"ח, לכאורה, מצביעה על כך שהניסיון לשחרר את העורר בערובה תוך סילוק מסוכנותו לא צלח. אין צורך להרחיב את הדיבור על מידת הסיכון הנשקפת מהחזקת נשק עם הכנה למשתיק קול כמתואר בידי מי שעברו הפלילי מכביד, מכביד עד מאוד.

הערר נדחה.