בש"פ 2432/11 פלוני נ. מדינת ישראל

בפניי ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז מיום 22.3.2011 (השופטת נ' אהד), בה נדחתה בקשת המערער לעיכוב ביצועו של עונש מאסר בן שמונה-עשר חודשים שגזר עליו בית משפט השלום ברחובות, עד להכרעה בערעור שהגיש לבית המשפט המחוזי מרכז.

1.

המערער הורשע ביום 24.6.2010 בבית משפט השלום ברחובות (השופטת ל' צבר) בביצוע מעשים מגונים בכוח אותם ביצע במשך כשלוש שנים ועד ספטמבר 2003 (בשבעה מקרים) בבן-דודו שהיה אז כבן חמש עשרה (להלן: המתלונן ), בבית סבתם בגדרה, בחצר הבית ובגבעה הסמוכה לבית הסבתא.

במשפט שהתנהל נגדו כפר המערער באישומים שיוחסו לו, שלל את מעורבותו בביצוע העבירות, וטען כי מקורה של תלונת המתלונן ברצונו להשתמט מן השירות הצבאי וכן בלחץ שהפעילה עליו משפחתו, בין היתר, נוכח סכסוך ירושה שנתגלע בין אביו של המתלונן ובין אביו של המערער. כן טען המערער כי תלונתו של המתלונן באה על רקע פגיעה מינית קשה שחווה בעברו על-ידי אדם אחר, אשר את משקעיה השליך על התנהגותו של העורר כלפיו. אולם בית משפט השלום דחה את גרסת המערער והרשיעו בדין, לאחר שקבע כי בחינת הראיות מובילה למסקנה שגרסת המתלונן עקבית, סדורה ואחידה ונתמכת בעדויות עדי התביעה האחרים. בית המשפט הוסיף כי בגרסת המתלונן היתה לכאורה סתירה אחת, בעניין המועד בו החלו האירועים, אך אין מדובר בסתירה של ממש והעובדה שהמתלונן התקשה לספר את גרסתו, לרבות במהלך החקירה הנגדית, לא זו בלבד שאינה מקעקעת את גרסתו אלא מלמדת דווקא על היותה נכונה. מנגד מצא בית המשפט כי בגרסתו של המערער התגלו סתירות, כי היא מעלה קשיים אשר נותרו ללא מענה, וכי אין היא נחרצת כגרסת המתלונן.

2.

ביום 28.2.2011 גזר בית משפט השלום על המערער שמונה-עשר חודשי מאסר בפועל (בניכוי יום אחד בו היה עצור), 12 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור תוך 3 שנים את העבירה בה הורשע או עבירה אחרת לפי סימן ה' לפרק י' לחוק העונשין (עבירות מין) או לפי חוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח-1998 (לרבות ניסיון או סיוע לעבור עבירה מעבירות אלה) וכן הורה על תשלום פיצוי בסך 20,000 ש"ח למתלונן. בגזר הדין עמד בית המשפט על שני תסקירים של שירות המבחן שהוכנו בעניינו של המערער מהם עולה כי המערער מכחיש את ביצוע המעשים בהם הורשע, כי הוא סבור שהמתלונן הרס את חייו וכי הוא מתקשה לגלות כלפיו אמפתיה. כן ציין שירות המבחן כי מאפייני העבירות שביצע המערער משקפים דפוס התנהגות של אלימות מינית תוך התעלמות ממצוקת הקורבן, והוא הדגיש את העובדה שהמערער ניצל את גילו הצעיר של המתלונן, את קרבתו המשפחתית אליו ואת כוחו הפיסי, ובנוסף ציין שירות המבחן כי כיוון שהמערער לא לקח אחריות על מעשיו לא ניתן היה לבחון מהם המניעים למעשים ומהם מוקדי המשיכה המיניים של המערער. בנסיבות אלו נמנע שירות המבחן מלגבש המלצה טיפולית בעניינו של המערער ובשים לב לחומרת מעשיו המליץ להשית עליו עונש מאסר בפועל ולחייבו בפיצוי כספי למתלונן. בית משפט השלום הוסיף כי בחוות דעת בדבר הערכת מסוכנותו של המערער נקבע כי קיימת רמת מסוכנות מינית "בינונית - נמוכה" לביצוע פגיעות מיניות חוזרות בעתיד, ועוד עמד על התסקיר שערך שירות המבחן בעניינו של המתלונן, אשר גם בו הומלץ - נוכח הפגיעה הפסיכולוגית הקשה שסבל המתלונן והטיפול הפסיכולוגי לו הוא נזקק - להשית על המערער עונש של פיצוי כספי. בית המשפט הדגיש את חומרת מעשיו של המערער, את חוסר יכולתו לשלוט בדחפיו "גם במחיר של פגיעה בבן משפחה קרוב, הרס המשפחה ופילוגה", ואת העובדה שהוא מתמיד בהכחשתו, ככל הנראה מתוך מניעים תועלתיים. מנגד ציין בית המשפט את עברו הפלילי הנקי של המערער, את משך הזמן הרב שחלף מאז מועד ביצוע המעשים וכן את העובדה שאין אינדיקציות לביצוע מעשים דומים מצדו.

עם מתן גזר הדין עתר המערער לעיכוב ביצוע העונש שהוטל עליו בארבעים וחמישה ימים לצורך הגשת ערעור לבית המשפט המחוזי, אך בית משפט השלום לא נענה לבקשתו.

3.

ביום 8.3.2011, לאחר שכבר החל בריצוי מאסרו, הגיש המערער לבית המשפט המחוזי מרכז ערעור על הכרעת הדין ולחלופין על גזר הדין. לטענת המערער בית משפט השלום שגה כאשר קבע ממצאי מהימנות ביחס לעדות המתלונן כחמש וחצי שנים לאחר ששמע אותה, בהדגישו כי זו הראיה היחידה התומכת באופן ישיר במעשים שיוחסו לו. לגרסת המערער המתלונן נפגע פגיעה מינית קשה בגיל 13 על-ידי אדם אחר, ופגיעה זו עשתה אותו רגיש במיוחד למעשי המשובה מצידו ולנגיעות שהיו ללא אופי מיני ובלא שידע כי הוא פוגע "בעצב חשוף". כמו כן טוען המערער כי המתלונן העליל עליו את המעשים לאחר שסירב להתגייס לצבא ונעצר. לחלופין משיג המערער על העונש שנגזר עליו וטוען כי היה מקום להסתפק בעניינו בעונש הצופה פני עתיד, בדמות מאסר מותנה מכביד. המערער טוען בהקשר זה כי היה על בית משפט השלום ליתן משקל להימשכות הבלתי סבירה של ההליכים בעניינו (שבע שנים ממועד הגשת כתב האישום) וכן לכך שבתקופה בה התנהל המשפט הוא היה משוחרר ממאסר והוכיח שהוא אדם חיובי ונורמטיבי ולא ביצע כל עבירה. כמו כן לא נתן בית משפט השלום לטענתו משקל מספיק לנסיבותיו האישיות ולהיותו אב לשני ילדים קטנים.

4.

בד בבד עם הערעור הגיש המערער לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שנגזר עליו ועתר לשחרורו בערובה או בתנאים מגבילים עד להכרעה בערעור. ביום 22.3.2011 דחה בית משפט המחוזי מרכז (השופטת נ' אהד) את בקשת המערער בקובעו כי ככלל על נאשם שהורשע להתחיל בריצוי עונשו עם מתן גזר הדין, וכן הדגיש כי בענייננו מדובר בבקשה להפסקת מאסר שהחל ובנסיבות אלה "נדרשים טעמים מיוחדים, חריגים ויוצאים דופן" כדי להיעתר לבקשה. בית המשפט הוסיף כי התנהגותו של המערער עד למתן גזר הדין אינה רלבנטית עוד משהחל לרצות את עונשו, ועוד ציין כי כיוון שהערעור צפוי להישמע בתחילת חודש מאי הרי שעד למתן פסק-הדין צפויה לחלוף תקופה קצרה ביותר מתקופת המאסר שהושתה על המערער. לבסוף קבע בית המשפט כי בשלב זה לא ניתן לומר כי סיכויי הערעור גבוהים שכן בית משפט לערעורים אינו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית.

5.

מכאן הערעור שבפניי בו שב המערער ועותר לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל עליו. המערער מדגיש בטיעוניו כי קיימות בעניינו נסיבות חריגות המצדיקות לעכב את ביצוע עונשו ולשחרורו בערובה עד להכרעה בערעור שהגיש. המערער מציין כי בתקופה בה התנהל משפטו בבית משפט השלום (כשבע שנים) הוא שוחרר ממעצר בכפוף לערבויות ובתנאים מגבילים - תחילה למעצר בית מלא ובהמשך למעצר בית חלקי - וכי תנאים אלו הוסרו לחלוטין כעבור שנה חרף התנגדות המשיבה (למעט האיסור ליצירת קשר עם המתלונן). המערער מדגיש כי במהלך כל התקופה הוא לא הפר את התנאים שהוטלו עליו, הקפיד להתייצב לכל הדיונים כנדרש והוכיח כי אפשר לתת בו אמון. עוד טוען המערער כי יש לייחס משקל לכך שחלפו שמונה חודשים בין מועד מתן הכרעת הדין למועד מתן גזר הדין וגם במשך תקופה זו הוא התהלך חופשי בהסכמת המשיבה. המערער מוסיף וטוען כי תקופת המאסר בפועל שהושתה עליו אינה ארוכה וכי בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי לא ניתן לומר שסיכויי הערעור שהגיש אינם גבוהים. עוד הוא טוען כי לא ניתן משקל מספיק לנסיבותיו האישיות והוא מדגיש כי הוא בן 60, כי נישא בשנית ולאחרונה נולד לו תינוק.

המשיבה מצידה מתנגדת לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהושת על המערער. לטענתה המערער לא הצביע על טעמים מיוחדים המצדיקים להיעתר לבקשתו, והיא מדגישה כי הטענות שהעלה בערעור שהגיש על הכרעת הדין מכוונות בעיקרן כנגד קביעות עובדתיות שקבעה הערכאה הדיונית, כי מדובר בהכרעת דין מפורטת ומעמיקה וכי גם ביחס לעונש שהוטל עליו סיכויי הערעור אינם גבוהים שכן בית משפט השלום שקל את כל השיקולים הצריכים לעניין. לבסוף מציינת המשיבה כי שמיעת הערעור קבועה ליום 1.5.2011 ועל כן אין חשש כי המשך ריצוי העונש עלול לייתר את הערעור.

6.

דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי הגשת ערעור אין בה כשלעצמה כדי לעכב את ביצוע עונש המאסר, וכי על המבקש את עיכובו לשכנע את בית המשפט כי בנסיבות העניין נסוג האינטרס הציבורי שבביצועו המיידי של עונש מאסר מפני אינטרסים נוספים הקיימים באותו המקרה (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241 (2000) ). במקרה דנן הורשע המערער בביצוע עבירות חמורות ביותר - שבעה מעשים מגונים בבן דודו הקטין. בגין מעשים אלו נגזרו על המערער, בין היתר, שמונה-עשר חודשי מאסר בפועל. תקופת מאסר כזו אינה מצדיקה, כשלעצמה, את עיכוב ביצוע גזר הדין מחשש כי הערעור עלול להתייתר ובייחוד כך הוא במקרה דנן בהתחשב בכך שהערעור קבוע לשמיעה בפני בית המשפט המחוזי מרכז ביום 1.5.2011. מגזר-הדין עולה כי המערער אינו לוקח אחריות על מעשיו ומשום כך המליץ שירות המבחן להשית עליו עונש מאסר בפועל בסוברו כי המערער אינו מתאים לטיפול מניעתי. בזהירות המתבקשת ובלא שהתעלמתי מהתמשכות ההליכים בבית משפט השלום ומן העובדה כי בשלב שבין מתן הכרעת הדין למתן גזר הדין היה המערער משוחרר, אוסיף ואציין, כי לא שוכנעתי שהמקרה דנן בא בגדר המקרים המצדיקים עיכוב ביצועו של עונש המאסר משום שהערעור על הכרעת הדין מופנה בעיקרו נגד ממצאי עובדה ומהימנות שקבע בית משפט השלום ו לכך יש להוסיף כי המערער כבר החל לרצות את עונש המאסר שנגזר עליו. במצב דברים זה אכן נדרשים טעמים מיוחדים אשר יצדיקו את עיכוב ביצועו של העונש (אם כי העובדה שהמערער החל לרצות את העונש מיד עם הקראת גזר הדין, יש בה כדי "לרכך" כלל זה - ראו: ע"פ 2247/10 ימיני נ' מדינת ישראל, פיסקה 15 (טרם פורסם , 26.4.2010)).

מכל הטעמים האמורים לעיל צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי לא מתקיימות במקרה דנן נסיבות המצדיקות את עיכוב ביצועו של גזר-הדין.

הבקשה נדחית.