בש"פ 2433/12 יהודה ניסים נ. מדינת ישראל

1.

בקשה למתן רשות לערור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז (השופטת עירית וינברג-נוטוביץ) בעמ"ת 13740-03-12 מיום 18.03.12, בגִדרה נדחה עררו של המבקש על החלטת בית המשפט לתעבורה בפתח תקווה (השופט אלי אנושי) מיום 25.01.12, שבה הורה על הארכת מעצרו של המבקש עד תום ההליכים.

2.

ביום 28.12.11 הוגש כתב אישום נגד המבקש, בעבירות של נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ללא ביטוח תקף ונהיגה ללא רישיון נהיגה. בד בבד הוגשה בקשה להורות על מעצרו של המבקש עד לתום ההליכים המשפטיים. ביום 25.01.12, לאחר שהתקבל תסקיר שירות המבחן, החליט בית המשפט לתעבורה על מעצרו של המבקש עד תום ההליכים. ביום 26.02.12 הגיש המבקש בקשה לעיון חוזר. בית המשפט לתעבורה דחה את הבקשה כי לא מצא נסיבות חדשות אשר לא היו לפניו לעת מתן החלטתו בראשונה.

3.

או אז הגיש המבקש ערר לבית המשפט המחוזי, וזה דחה את הערר הן מן הטעם שלא חל שינוי בנסיבות עד למועד הגשת הבקשה לעיון חוזר, הן מן הטעם שלא חלף די זמן לעיון מחדש, אלא חודש-ימים בלבד. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי העובדה שבינתיים הודה המבקש והורשע במיוחס לו בכתב האישום מצביעה על-כך שלא עומדת לו עוד חזקת החפות ויש בכך כדי לחזק את עילת המעצר. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לשחרר את המבקש מן המעצר על מנת שיעמוד בפיקוח בני משפחתו, מן הטעם שאינם מהווים חלופת מעצר הולמת, שהרי לא הצליחו למנוע מאת המבקש לשוב ולבצע את העבירות שבהן הואשם.

4.

בבקשתו למתן רשות לערור טוען המבקש כי טעה בית המשפט המחוזי בהחלטה לדחות את עררו על החלטת בית המשפט לתעבורה להורות על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. המבקש טוען כי היה על בית המשפט המחוזי לבקש תסקיר משלים ולבחון חלופות מעצר נוספות, ולא להורות על מעצר עד תום ההליכים, שהוא הפתרון הקיצוני ביותר. עוד טוען המבקש כי טעה בית המשפט המחוזי בקובעו כי הרשעת המבקש במיוחס לו מצביעה על-כך שלא עומדת לו עוד חזקת החפות וכי יש בכך כדי לחזק את עילת המעצר.

5.

דומני כי דינה של הבקשה להידחות על הסף, וכי אין צורך בדיון בנוכחות הצדדים (סעיף 53(א1)(2) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996). העניין דנן אינו מעלה סוגיה בעלת חשיבות ציבורית החורגת מעניינו הפרטי של המבקש. גם אין מדובר במצב דברים מיוחד של פגיעה בזכויות המבקש או במצב חריג אחר אשר מצדיק ליתן רשות לערור לבית המשפט העליון, אחרי שעניינו של המבקש נדון פעם ופעמיים בבית המשפט לתעבורה (בקשה למעצר ובקשה לעיון חוזר) ופעם נוספת בדרך של ערר בבית המשפט המחוזי.

6.

למעלה מן הדרוש אציין כי החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז מנומקת כדבעי ולא מצאתי כי נפלה בה טעות. אכן, העובדה כי המבקש הודה והורשע במיוחס לו מצביעה על-כך שלא עומדת לו עוד חזקת החפות ויש בכך כדי לחזק את עילת המעצר. למבקש 58 הרשעות בעבירות תעבורה, כ-10 הרשעות מתוכן בעבירות של נהיגה בזמן פסילה, 13 הרשעות בעבירות של נהיגה ללא רישיון נהיגה, והרשעות חמורות עוד יותר. תלוי ועומד נגד המבקש מאסר-על-תנאי בר-הפעלה למשך 12 חודשים. צדק בית המשפט לתעבורה בדחותו את המלצת שירות המבחן לשחרר את המבקש לחלופת מעצר בביתו בפיקוח שהוצע. לפי מה שצויין בתסקיר: "אנו מתרשמים כי מדובר בגבר אשר לאורך השנים מתקשה להימנע מעבירות תעבורה, ופועל מתוך צרכיו המיידיים, זאת למרות הסנקציות שהופעלו כנגדו בעבר. הוא מתקשה להפנים גבולות ולהיענות לאיסור. עבודתו כסדרן בתחנת מוניות מגבירה הסיכון להישנות התנהגות בעייתית ולנהיגה. להערכתנו, ללא חלופת מעצר דומיננטית ואחראית, שתוכל להציב לו גבול ברור ולמנוע ממנו כל נגיעה ברכב, רמת הסיכון להישנות התנהגות בעייתית מצידו לא פחתה" . עוד כהנה וכהנה טעמים נתן בית המשפט לתעבורה להחלטתו; כולם נכוחים. המבקש נחזה כמי שמזלזל דרך קבע בחיי אדם ובהוראות החוק. לא רק שנהג בזמן פסילה, אלא התחזה לנהג מונית תוך כדי נהיגה בפסילה. לבד מעברוֹ בתחום התעבורתי, עומדות לו לרועץ גם עבירות של אלימות. משנקט באלימות נגד בני משפחתו הקרובים, אין ניתן לסמוך על חלופה למעצר בפיקוח של בני המשפחה. זו הפעם ה-11, כזכור, שבה נהג המבקש בזמן פסילה. יש להעדיף אפוא את שלום הציבור על פני האינטרס האינדיבידואלי של המבקש.

7.

אשר על כן, הבקשה נדחית.