בש"פ 2437/20 בסאם נסראלדין נ. מדינת ישראל

1.

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט נ' סילמן ) במ"ת 47070-02-20 מיום 19.3.2020, שבו הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

רקע והליכים קודמים

2.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של סחר בנשק שלא כדין (3 עבירות), לפי סעיפים 144(ב2) ו-(ג) לחוק העונשין, התשל"ז–1977 (להלן: החוק ); ניסיון לסחר בנשק שלא כדין, לפי סעיפים 144(ב2), (ג) ו-25 לחוק; נשיאה והובלת נשק (4 עבירות), לפי סעיפים 144(ב) סיפא ו-(ג) לחוק; והחזקת נשק, לפי סעיפים 144(א) סיפא ו-(ג) לחוק.

על פי המתואר בכתב האישום, העורר נשא, הוביל ומכר כדורים בקוטר 5.56 מ"מ בכמה הזדמנויות, ובסך הכול כ-950 כדורים בתמורה לסך של כ-1,420 ש"ח.

כמו כן, בעת מעצרו, ביום 5.2.2020, נשא העורר והוביל 346 כדורים נוספים בדרכו למוכרם. לבסוף, בחיפוש בביתו, נתפסו 272 כדורים בקוטר 5.56 מ"מ, 6 כדורים בקוטר 9 מ"מ ושק ובו כ-2 ק"ג של אבק שריפה ללא עשן.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

בבקשה נטען כי קיימות ראיות טובות להוכחת המיוחס לעורר, ובפרט הודאתו במיוחס לו ומחקרי תקשורת וסרטונים התומכים בה.

עוד נטען כי עילות המעצר מושתתות על חזקת המסוכנות הסטטוטורית בעבירות שבהן הואשם; נסיבות ביצוע העבירות; עברו הפלילי הכולל עבירות כלפי גורמי האכיפה; וריבוי העדים והנחקרים המעורבים בהליך.

לבסוף צוין כי לא ניתן לשחרר את העורר לחלופה שתשיג את תכלית המעצר.

4.

בדיון שהתקיים ביום 19.2.2020 הסכימו הצדדים על קיומן של ראיות לכאורה, נקבע כי קיימת עילת מעצר סטטוטורית, והתבקשה חוות דעת שירות המבחן בדבר חלופת מעצר בעניינו של העורר.

בתסקיר המעצר מיום 5.3.2020, אשר נערך בטרם התייצבו בפניו מפקחים מוצעים לצורך בחינת חלופת מעצר, העריך שירות המבחן כי "הסיכון להישנות עבירות דומות ... הוא בינוני-גבוה". עוד צוין, כי העורר הביע את רצונו להשתלב במסגרת שיקומית. בסופו של דבר, קבע שירות המבחן כי בהעדר חלופה קונקרטית, אין באפשרותו להמליץ על שחרור העורר לחלופת מעצר.

לבקשת בא כוח העורר בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי, הורה בית המשפט על הגשת תסקיר משלים לאחר ששירות המבחן יתרשם מהמפקחים המוצעים.

בתסקיר המשלים שהוגש ביום 16.3.2020 ציין שירות המבחן כי:

"למפקחים המוצעים רצון עז לסייע לבסאם [העורר – י' א' ] וכי הם מגלים התנגדות להתנהגות פורצת גבולות. ושיש בכוחם לזהות חלקים בעלי פוטנציאל סיכון בהתנהלותו של בסאם, ולצמצם את הסיכון הנשקף ממנו. ... להתרשמותנו המפקחים המוצעים גילו הבנה לאחריות המוטלת עליהם בתפקיד הפיקוח, הצורך במעקב אחר אופן נטילת הטיפול התרופתי, וכי יצליחו ליישמה בהצלחה".

על כן המליץ שירות המבחן על שחרור העורר לחלופת מעצר בבית הוריו בפיקוח אחיו ובני משפחתו.

5.

בית המשפט המחוזי לא קיבל את המלצת שירות המבחן, ובהחלטתו מושא הערר הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים.

נקבע כי עסקינן בעבירות בנשק המקימות חזקת מסוכנות, ובפרט בעבירות סחר שהן בעלות חומרה מיוחדת, ובמעשים חוזרים ונשנים המלמדים על מתווה עברייני.

כן צוין כי לחובת העורר עבר פלילי הכולל, בין היתר, תקיפת עובד ציבור וחבלה במזיד לרכב, וכי לא הורתע מעונשי מאסר שריצה בעבר בדרך של עבודות שירות.

אשר להמלצת שירות המבחן צוין כי זו התמקדה במפקחים ולא נתנה משקל מספיק למאפייניו האישיים של העורר, לרבות התחברותו לחבורות שוליים, אימוץ התנהגות עבריינית, קושי בוויסות דחפים והתמכרות לאלכוהול.

עוד נקבע כי כל אלו אינם מאפשרים לתת אמון בעורר, וזאת אף אם יתברר כי המפקחים ראויים לאמון, ומשכך, המפקחים המוצעים לא נבחנו על ידי בית המשפט.

לאור האמור נקבע כי אף בהינתן השיקול בדבר נגיף הקורונה, מעצרו הממשי של העורר חיוני בשלב זה. בית המשפט המחוזי הורה אפוא על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו.

מכאן הערר שלפניי.

טענות הצדדים בערר

6.

בנימוקי הערר ובדיון שלפניי הפנה בא כוח העורר את עיקר טענותיו נגד סטייתו של בית המשפט המחוזי מהמלצת שירות המבחן.

נטען כי לא ניתן משקל ראוי לנסיבות חייו הקשות של העורר, להימנעותו משתיית אלכוהול מאז נישואיו לפני 3 שנים, ללידת בנו במהלך שהייתו במעצר, למוגבלותו הקוגניטיבית ולחוסר הבנתנו את חומרת מעשיו.

כן צוין כי זהו מעצרו הראשון של העורר לתקופה ממושכת; כי שיתף פעולה באופן מלא בחקירתו ובעימות שנערך בינו למי שקנה ממנו את התחמושת; וכי ביצע את העבירות בתקופה קצרה ורק עם קונה אחד.

עוד נטען כי מקור התחמושת שסיפק העורר היה איסוף של כדורים בשטח פתוח, וממילא הרחקתו מאותו אזור ומהאדם היחיד שקנה ממנו את התחמושת תפחית מאוד את מסוכנותו.

כמו כן, נטען כי סחר בתחמושת ממוקם בתחתית מדרג עבירות הנשק, וכי לעורר אין עבר פלילי בעבירות מסוג זה.

לבסוף נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בהימנעו מחלופת מעצר נוכח מצב החירום בשל התפרצות נגיף הקורונה, ובשעה שלא ניתן לדעת מה יהיה משכם של ההליכים בעניינו. בהקשר זה הפנה בא כוח העורר לפסיקה ענפה שעיקרה כי ניתן להורות על שחרור לחלופת מעצר בעבירות של סחר בתחמושת בנסיבות שבהן ניתן להבטיח את תנאי המעצר.

7.

בדיון לפניי באת כוח המשיבה סמכה את ידיה על נימוקי בית המשפט המחוזי וביקשה לדחות את הערר.

לטענתה, עבירות נשק מקימות חזקת מסוכנות שלא ניתן לאיינה באמצעות חלופת מעצר אלא בנסיבות חריגות אשר לא התקיימו בענייננו.

עוד נטען כי נסיבות ביצוע העבירות, הישנותן, ומאפייניו האישיים של העורר לרבות התמכרותו לאלכוהול בעבר ועברו הפלילי, מעצימות את מסוכנותו, את החשש משיבוש הליכים, והחשש מפני הימלטותו מהדין.

דיון והכרעה

8.

לאחר שעיינתי בנימוקי הערר, הגעתי לכלל מסקנה כי דינו להתקבל במובן זה שהתיק יוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שיבחן את כשירותם של המפקחים המוצעים, ואת האפשרות לשחרר את העורר למעצר בפיקוח אלקטרוני.

כפי שציינתי בעניין אחר:

"בבחינת האפשרות לשחרור לחלופת מעצר יש לבחון תחילה

את מסוכנותו של העורר ברמה העקרונית , ואת האפשרות להפיג מסוכנות זו באמצעות חלופה כלשהי אשר תקהה את החשש לביצוע עבירות ברמה סבירה. בהנחה שהתשובה חיובית, יש לבחון לאחר מכן – ברמה הקונקרטית – האם בחלופת המעצר המוצעת יש כדי לאיין את מסוכנותו של העורר" (בש"פ 450/19 גנאל נ' מדינת ישראל , פסקה 11 (31.1.2019)).

9.

במקרה דנן, אומנם עומדת לחובת העורר חזקת מסוכנות סטטוטורית בגין העבירות המיוחסות לו.

כשלעצמי, אני אף מתקשה לקבל את הסברם של העורר ובא כוחו באשר לאופן "מציאת" הכדורים לנשק במגוון הרב ובכמות העצומה המתוארים בכתב האישום, עד כי נדמה ש"פתח" עסק עצמאי לממכר כדורים לנשק מסוגים שונים.

אולם, לנוכח התרשמותו החיובית של שירות המבחן, והמלצתו על הוריו של העורר כמפקחים ראויים, דומה כי קיימת אפשרות עקרונית לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו, ולכן היה על בית המשפט המחוזי להתרשם באופן ישיר מהמפקחים המוצעים ולבחון את החלופה המוצעת.

10.

אני מורה על החזרת הדיון לבית המשפט המחוזי, אשר יבחן את החלופה המוצעת, לרבות האפשרות למעצר בפיקוח אלקטרוני, לאחר התייצבות המפקחים לפניו.

בבסיס החלטתי זו מצבו הקוגנטיבי של העורר. כעולה מתסקיר המעצר של שירות המבחן המפקחים המוצעים מודעים להיזקקותו ל"מעקב פסיכיאטרי וטיפול נפשי", וכי הם נוטלים עליהם את האחריות לפיקוח ומעקב אף על נטילת הטיפול התרופתי.