בש"פ 245/15 מדינת ישראל נ. מאור מלכה

1.

בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, בגדרה מבוקש להורות על הארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים החל מיום 24.1.2015, או עד למתן פסק דין בת"פ 36669-04-14 בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, לפי המוקדם. יצוין כי בהחלטות קודמות מיום 22.1.2015 ומיום 4.2.2015 הוארך מעצרו של המשיב, בהסכמה, עד ליום 24.2.2015. לאחר הדיון בבקשה, שהתקיים ביום 24.2.2015, הוארך המעצר עד למתן ההחלטה דנא.

רקע

2.

על-פי עובדות כתב האישום, החל מסוף שנת 2013 ובמשך תקופה של כחצי שנה, רכש והחזיק המשיב, שלא כדין, כלי-נשק ותחמושת, לרבות עשרות לבנות חבלה, נפצי חבלה, תחמושת אימונים ורימוני רסס. באישומים השונים בכתב האישום, מתוארים מספר מקרים בהם פנה המשיב לחייל ששירת בשירות קבע כאחראי נשקיה באחד מבסיסי צה"ל בדרום, עמו הייתה לו היכרות מוקדמת (להלן: איתי ). המשיב ביקש מאיתי להעביר לידיו כלי-נשק ותחמושת תמורת תשלום, והשניים קשרו קשר לסחור בנשק ובתחמושת. נטען, כי איתי השיג את הנשקים והתחמושת, בין היתר באמצעות חבריו אשר שירתו אותה העת כחיילים בשירות קבע בתפקידי לוגיסטיקה בבסיסי צה"ל שונים (להלן: שמעון, חנן ומאיר ), ואז העביר אותם לידי המשיב תמורת תשלום. כך, לדוגמה, באישום הרביעי המופיע בכתב האישום, נטען כי המשיב ואיתי קשרו קשר לסחור בכדורי אקדח. איתי פנה לשמעון, אשר העביר לידיו 3,750 כדורי אקדח 9 מ"מ. לאחר מכן העביר איתי לידי המשיב חלק מהכדורים תמורת 1,800 ש"ח; באישום החמישי נטען, כי המשיב ואיתי קשרו קשר לסחור בלבנות חבלה. איתי פנה לחנן, והוא סיפק לו 20 לבנות חבלה ונפצים. לאחר מכן איתי העביר את התחמושת למשיב תמורת 2,000 ש"ח; באישום השישי נטען, כי המשיב ואיתי קשרו קשר לסחור בטילי לאו. בהמשך לכך, נטלו איתי ו מאיר עשרה טילי לאו מבסיס בדרום הארץ. טילים אלו היו מתוכננים להגיע לידי המשיב, אך בסופו של דבר תכנית זו לא יצאה אל הפועל, כיוון שאיתי נעצר טרם ביצוע העברת התחמושת למשיב.

3.

בד-בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המבקשת בקשה למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. הדיון בבקשה נדחה, בין היתר בשל בקשות שונות שהגישה ההגנה לצורך לימוד חומרי החקירה. ביום 20.5.2014 הסכים בא-כוח המשיב לקיומן של ראיות לכאורה, ולקיומה של עילת מעצר, אך ביקש לשלוח את המשיב לעריכת תסקיר מעצר לצורך בחינת אפשרות לשחררו לחלופת מעצר. בתסקיר שהוגש ביום 17.6.2014 צוין, כי המשיב, כבן 31, מוכר לשירות המבחן נוכח עברו הפלילי הכולל הרשעות וריצוי עונשי מאסר שונים בגין עבירות אלימות וסמים. שירות המבחן הוסיף, כי אף שהמשיב הצליח לגייס כוחות ולתפקד באופן חיובי בשלבים שונים בחייו, נראה כי הוא מתקשה לשמור על יציבות, ונוטה לפעול באימפולסיביות וללא שיקול דעת במצבים בהם ניצבים בפניו פיתויים כלכליים. נוכח האמור, העריך שירות המבחן כי קיימת רמת סיכון להישנות התנהגות פורצת גבולות מצד המשיב. יצוין, כי שירות המבחן בחן את המפקחים ואת החלופה שהוצעה (מעצר בית במושב מזור), ואף שהתרשמותו מאלו הייתה חיובית, הוא ציין כי קיים קושי להעריך את יעילות החלופה המוצעת. על-כן, ובשקלול הנתונים וההערכות, לא בא שירות המבחן בהמלצה לשחרר את המשיב לחלופת מעצר.

4.

לאחר הגשת התסקיר, ולאחר דחיות נוספות של הדיון בבקשה, הודיע בא-כוח המשיב על הסכמתו למעצר עד לתום ההליכים. זאת, תוך שהוא ביקש לשמור על זכותו להגיש בקשה לעיון חוזר, על בסיס חומרי חקירה שהתקבלו בידיו.

5.

בקשה לעיון חוזר אשר הוגשה בחלוף הזמן על-ידי המשיב, בטענת כרסום בראיות נוכח חומרי חקירה נוספים שהתקבלו, נדחתה בהחלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 23.9.2014 (מ"ת 36654-04-14, כב' השופט נ' אבו טהה ). בית המשפט המחוזי קבע, בהחלטה מנומקת, כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת אשמתו של המשיב. בהמשך קבע בית המשפט המחוזי, כי נוכח המסוכנות " העצומה " הנשקפת מהמשיב, קיימת גם עילה למעצרו. על יסוד האמור, ובשים לב גם להיעדר המלצה מצד שירות המבחן כמפורט לעיל, דחה בית המשפט המחוזי את בקשת המשיב לעיון חוזר.

6.

בחלוף תשעה חודשים ממועד מעצרו של המשיב, וכיוון שמשפטו לא הסתיים, הוגשה הבקשה דנא.

7.

אשר להליך העיקרי, כעולה מהבקשה, שמיעת הראיות טרם החלה, זאת בין היתר בשל ניסיון הצדדים להגיע להבנות באמצעות הליך גישור, וכן בשל חילופי ייצוג של המשיב. נכון לעת הזו, קבועים מועדים לשמיעת הוכחות לימים 2.3.2015, 11.3.2015, 12.3.2015 ו-22.3.2015. יצוין, כי ביום 10.12.2014, ביקש בא-כוח המשיב, עו"ד שורר, לדחות את מועד המענה לאישום. במעמד זה, כעולה מפרוטוקול הדיון, הודיע בא-כוח המשיב לבית המשפט כי הוא יסכים להארכת מעצר בת שלושה חודשים. כפי שיפורט להלן, המשיב סבור עתה, שלאחר שניתנה הסכמה זו השתנו הנסיבות באופן המחייב שחרורו מהמעצר, ועל כן התקיים דיון בבקשה דנא. בדיון שהתקיים ביום 15.1.2015 עדכנו באי-כוח המשיב את בית המשפט על דבר הגשת בקשה לעיון בחומר חקירה והוסיפו כי חומרי חקירה שמקורם בחקירת מצ"ח עדיין לא מצויים בידי באי-כוח המאשימה, אף כי הוזמנו על ידם. בית המשפט החליט כי הדיון לפי סעיף 144 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ ) יתקיים ביום 10.2.2015. במועד אחרון זה התקיים דיון כאמור, במהלכו הודיעה ההגנה שלעת הזו אין בידה לוותר על העדת עדי תביעה כלשהם וביקשה כי עד התביעה מס' 1 (איתי) יעיד תחילה. לכך השיב בא-כוח המאשימה כי עדים כבר זומנו על ידו. מסתבר, כי עד תביעה מס' 1, שההגנה סבורה שהוא העד המרכזי וכי לאחר עדותו ניתן יהיה להעריך שוב את עצמת הראיות, הוזמן רק ליום ההוכחות השלישי.

טענות הצדדים והדיון בבקשה

8.

המבקשת עומדת על המסוכנות הרבה הנשקפת מהמעשים המיוחסים למשיב, הכוללים רכישה של כמות גדולה של נשק ותחמושת במספר הזדמנויות. המבקשת מדגישה, כי למשיב עבר פלילי הכולל חמש הרשעות קודמות בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, תקיפה בתנאים מחמירים, פציעה, חבלה, תגרה במקום ציבורי ועוד. כן הודגש, כי המשיב ריצה בעבר עונשי מאסר בפועל. לשיטת המבקשת, כל אלו מעידים על קושי ליתן במשיב אמון ועל העדר אפשרות לשחררו לחלופת מעצר. המבקשת הוסיפה, כי העיכוב בשמיעת ההוכחות רובץ בעיקרו לפתחו של המשיב, בפרט כאשר העיכוב האחרון נבע מחילופי ייצוג ומבקשת בא-כוחו הנוכחי של המשיב לדחות את מועד המענה לאישום, זאת תוך הצהרה על הסכמתו של המשיב להארכת מעצרו למשך שלושה חודשים. בנסיבות אלה, נטען כי אין מקום לשחרר את המשיב ממעצרו. בדיון שנערך לפניי שב בא-כוח המדינה על טיעונים אלה והדגיש את קביעת בית המשפט המחוזי, בהחלטתו בבקשת המשיב לעיון חוזר, בדבר מסוכנותו ה"עצומה" של המבקש.

9.

בא-כוח המשיב טען כי נוכח מצב הדברים בתיק העיקרי, כמפורט להלן, אין מקום להאריך את מעצרו של המשיב. טענתו העיקרית של המשיב היא, שרק בימים האחרונים התקבל אצל באי-כוחו חומר חקירה בהיקף נרחב ביותר (שהוערך על ידו ככולל בין 1,500 ל-2,000 עמודים), שמקורו בחקירת מצ"ח. לענין זה יצוין, כי בא- כוח המבקשת אישר שבתחילה לא היתה לפרקליטות המחוז מודעות על דבר קיומה של חקירת מצ"ח בפרשה ואכן חומר זה לא נאסף עובר להגשת כתב האישום. מסתבר, כי החומר הגיע לידי הפרקליטות רק לאחרונה ובהמשך הועבר לידי ההגנה. לרקע מצב דברים זה טוען המשיב, כי התנהלות המבקשת בסוגיה האמורה צריכה להילקח בחשבון כאשר בית המשפט שוקל האם יש מקום להאריך את מעצרו של העורר. מנגד טען בא כוח המבקשת, כי העברת חומר החקירה האמור לידי ההגנה רק בעת האחרונה, אף שמדובר בתקלה, לא היתה הגורם שהביא להתארכות ההליכים עד כה, הליכים שהיו מתנהלים ממילא נוכח חילופי הייצוג ובקשות הדחיה השונות שהוגשו, בין היתר בניסיון להגיע להבנות.

עוד טען המשיב, כי העד המרכזי בעניינו, שעל הודעתו מבוסס עיקרו של כתב האישום, הוא איתי, עד התביעה מס' 1, ועל כן ביקשה ההגנה כי עד זה יעיד תחילה. בקשה זו לא זכתה לאוזן קשבת, כאמור לעיל, והלכה למעשה העד הוזמן לישיבת ההוכחות השלישית. נטען, כי העדתו תחילה תאפשר למשיב להעריך את עוצמתן של הראיות העומדות נגדו ובדרך זו גם להגיש בקשה לעיון חוזר במעצרו, בעוד שהעדתו בסיום פרשת התביעה תפגע בו.

דיון והכרעה

10.

נדמה, כי אין מחלוקת בין הצדדים שהעברת חומרי חקירה רבים לידי ההגנה רק בשלב הנוכחי היא בגדר תקלה שלא היתה אמורה להתרחש. ואולם, לעת הזו, קשה להעריך כיצד נתון זה ישליך על קצב התקדמות המשפט, שהעיכוב בניהולו שנגרם עד כה אינו יכול להיות מיוחס לעובדה האמורה. על פי החלטת בית המשפט המחוזי אמורה שמיעת ההוכחות להתחיל בתוך זמן קצר, ובהתחשב בכך שנקבעו ארבעה ימי הוכחות סמוכים, לא ניתן לשלול את האפשרות ששמיעת המשפט, או מרביתו, תסתיים במהלך תקופת הארכה המתבקשת. ככל שאפשרות זו לא תתממש, כמובן שפתוחה דרכו של המשיב לנקוט בכל הליך העומד לו על פי דין לבחינת המשך מעצרו.

בהינתן האמור לעיל, איני סבור כי העובדה שחלפו תשעה חודשים מיום הגשת כתב האישום הביאה, בשלב זה, למצב בו נקודת האיזון, שבין זכותו של המשיב לחירות לבין השיקולים שהביאו למעצרו עד תום ההליכים, נעה לעבר שחרורו. נקודת המוצא לצורך ההחלטה דנא היא, שקיימות בידי המבקשת ראיות לכאורה להוכחת האמור בכתב האישום. עובדות כתב האישום משרטטות תמונה קשה ביותר בדבר מסוכנות המשיב, אשר היה מעורב בצורה אינטנסיבית בעבירות נשק לא מעטות, כשמדובר בסוגים שונים של נשק, ובהם לבנות חבלה ואף טילי לאו. הוסף לכך את עברו הפלילי של המשיב, את עמדת שירות המבחן שלא בא בהמלצה לשחרורו ואת האפשרות ששמיעת המשפט תתקדם בצורה משמעותית (אם לא למעלה מכך) במהלך תקופת הארכה, ונראה כי אין מקום לשקול בשלב זה את האפשרות לשחרר את המשיב ממעצרו.

11.

אוסיף, כי לא ראיתי לנכון לייחס משקל מכריע להסכמתו של בא כוח המשיב להארכת המעצר, כפי שנרשמה בפרוטוקול הדיון מיום 10.12.2014; ואולם, הסכמה זו ניתנה לרקע העובדה שעד לאותה עת היו דחיות רבות לבקשת ההגנה, בין היתר בשל חילופי או הוספת סניגורים, והדבר מעיד על כך שהתמשכות ההליך עד לאותו המועד היתה נעוצה במידה ממשית במשיב. בנוסף, באותו דיון כבר ידע בא כוח המשיב כי נערכה חקירת מצ"ח, ועל אף האפשרות הסבירה שיתקבל חומר חקירה נוסף, הודיע על הסכמתו להארכת המעצר. קיימת חשיבות להסכמות הניתנות על ידי צד זה או אחר במהלך הדיון, כאשר הצד השני, כמו גם בית המשפט, רשאי להסתמך עליהן ולכלכל צעדיו בהתאם. אכן, יהיו מצבים בהם שינוי הנסיבות יצדיק חזרה מהסכמה שניתנה, ואולם, בנתוני הפרשה דנא קיימת משמעות מסוימת, גם אם לא מכרעת, להסכמה האמורה. למצער יש בה כדי לבטא את ההכרה שהעיכובים בשמיעת המשפט עד לאותו מועד הצדיקו מתן הסכמה להארכת המעצר. כאמור, לעת הזו עדיין לא ברור האם השינוי בנסיבות שהתרחש לאחר מכן אכן יתרום להארכת ההליך בצורה משמעותית.

12.

בשולי הדברים ראיתי לנכון להתייחס לטענת המשיב בדבר מועד שמיעת עדותו של עד התביעה מס' 1. ככלל, בידי המאשימה מסור שיקול דעת רחב לקבוע את סדר שמיעת עדי התביעה. ואולם, יש מקום, במסגרת דיון לפי סעיף 144 לחסד"פ, לברר את האינטרסים השונים של בעלי הדין גם בנושא סדר שמיעת העדים ולנסות להגיע להבנות, באופן ששמיעת המשפט תהיה יעילה יותר ותגשים, ככל שניתן, את רצונות שני הצדדים. לא תמיד הדבר אפשרי, אך לכאורה נראה כי במקרה דנא תשובת המבקשת לבקשת המשיב בעניין זה ("כבר הוצאה הזמנה לעדי התביעה"), מצויה במישור הטכני גרידא ולא מבטאת בהכרח שיקול ענייני. לנושא זה, להשקפתי, אין השלכה על מערכת השיקולים הרלוונטית לבקשה דנא, אך יש מקום ליתן את הדעת לבקשות ההגנה בענין זה, ככל שהדבר אינו מנוגד לאינטרס מובהק של התביעה.

13.

על יסוד האמור לעיל הבקשה מתקבלת. מעצרו של המשיב מוארך מיום 24.1.2015 ב-90 ימים, או עד למתן פס"ד בת"פ 36669-04-14 של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, לפי המוקדם.