בש"פ 2458/09 מדינת ישראל נ. שלום (צ'רלי) שטרית

א.

בקשה להארכה תשע עשרה של מעצר המשיב לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 בתשעים יום החל מיום 2.4.09, או עד למתן פסק-דין בתפ"ח 1120/04 בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, או עד לעמידתו בתנאי השחרור שנקבעו לו בבש"פ 1686/07, לפי המוקדם.

רקע והליכים

ב.

כתב האישום, אשר הוגש ביום 23.6.04, מייחס למשיב ולארבעה אחרים חמישה אישומים בעבירות של רצח, הריגה, ניסיון לרצח, ניסיון לחבול בחומר נפיץ, פציעה בנסיבות מחמירות, קשירת קשר לביצוע פשע ונשיאת נשק. בכתב האישום נטען, כי המשיב ואחרים חברו זה לזה לשם ביצוע שורת מעשי התנקשות באנשים שהיו קשורים לדעתם, במישרין או בעקיפין, לרציחתו של חנניה אוחנה, אחיהם של שניים מן הנאשמים האחרים.

ג.

עם הגשת כתב האישום הוגשה גם בקשה למעצר עד תום ההליכים (ב"ש 92164/04), וזו התקבלה ביום 9.12.04 (השופט כבוב), בהסכמת בא כוח המשיב, תוך שמירת זכותו לעיון חוזר בכל עת. על השתלשלות האירועים שהביאה לעשר הארכות המעצר הראשונות של המשיב לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996, ראו בהרחבה בבש"פ 59/07 (השופט לוי, החלטה מיום 24.1.07). בקצרה יאמר כי משפטו של המשיב התעכב בשל העובדה שראיה מרכזית עליה התבסס כתב האישום אמורה הייתה להיות עדותו של אחד הנאשמים האחרים, שמשפטו התעכב. בשל הלכת קינזי , לא ניתן היה להתיר את שמיעתו כל עוד לא הסתיים משפטו. במסגרת הבקשה להארכת מעצר עשירית (בש"פ 59/07), הורה בית המשפט לשחרר את המשיב ממעצרו לאחר שיציע חלופה שתיבחן על ידי שירות המבחן ותימצא על ידי בית המשפט המחוזי ראויה והולמת (השופט לוי, החלטה מיום 24.1.07).

ד.

ביום 20.2.07 הורה בית המשפט המחוזי (השופט רוזן), במסגרת ב"ש 92164/04, על שחרור המשיב למעצר בית מלא, בכפוף למתן ערבות עצמית וצד ג' על סך 100,000 ₪, והפקדה על סך 50,000 ₪. ביום 13.3.07 התקבל באופן חלקי ערר המבקשת על תנאי המעצר (בש"פ 1686/07), ובית משפט זה (השופט ג'ובראן) קבע כי על המשיב להפקיד סכום של 250,000 ₪ כתנאי לשחרורו. בנוסף, הוצא צו עיכוב יציאה מהארץ ונדרשה הפקדת דרכון.

ה.

מאז אין המשיב עומד בתנאי השחרור שנקבעו לו, ומעצרו הוארך בהסכמה שמונה פעמים נוספות, בכל פעם בתשעים יום או עד לעמידתו בתנאי השחרור. מכאן לבקשה הנוכחית, התשע עשר במספר, להארכת המעצר בתשעים יום, הפעם ללא הסכמת המשיב.

ו.

בבקשה זו נטען - בכל הנוגע להתקדמות ההליך – כי שמיעת הראיות בתיק הסתיימה. סיכומי התביעה הוגשו ביום 15.12.08, וסיכומי ההגנה, לאחר שהתקבלה בקשת בא כוח המשיב לדחות את הגשתן,

עתידים להיות מוגשים עד ליום 5.4.09, ללא מתן אפשרות תגובה.

ז.

אשר לצורך להשאיר את המשיב במעצר נטען, כי מסוכנותו של המשיב רבה ביותר, והיא נלמדת מהמעשים המיוחסים לו, המבטאים את זלזולו בחיי אדם ובשלטון החוק. יתר על כן, למשיב עבר פלילי המלמד אף הוא על מסוכנותו. הערבויות הכספיות הגבוהות שנקבעו כתנאי לשחרור המשיב לחלופת מעצר, התבססו על רמת הסיכון הרב הנשקף ממנו ועל החשש הממשי להימלטות; עד עתה לא עמד המשיב בתנאי השחרור שנקבעו לו, ועל כן יש להורות על המשך מעצרו עד אשר יעמוד בתנאים.

ח.

המבקשת מציינת עוד, כי ביום 25.9.08 הורשע המשיב בתיק אחר (ת"פ 1070/07), בין היתר בעבירה של ניסיון לרצח ועבירות נשק שונות. ביום 27.11.08 נגזר דינו של המשיב למאסר של שבע עשרה שנים ושמונה חודשים בפועל. המשיבה הבהירה כי עמדתה היא שהמשך המעצר עד לעמידה בתנאי השחרור דרוש, בלא קשר לשאלת היותו של המשיב מאחורי סורג ובריח מטעמים אחרים, אך בהתחשב בעובדה זו, הפגיעה בחרותו של המשיב כתוצאה מהמשך מעצרו היא מוגבלת.

ט.

נקודת המחלוקת המהותית בין הצדדים, כפי שהוברר בדיון בתשובה לשאלתי, היא סטטוס המשיב - שהריהו אסיר בתיק שבו נגזר דינו אך עצור בתיק דנא, מצב שאינו כלעצמו בלתי שכיח; אך אי השכיחות במקרה דנא טמונה בעובדה, שהמשיב עצור כחמש שנים

ויותר.

י.

באת כוח המדינה ציינה כי הנפקות בין סטטוס עציר לאסיר היא מניעת יציאה לחופשות, זכות הניתנת לאסיר ולא לעצור. המסוכנות - כך נאמר - מופלגת, והסיכומים עומדים להיות מוגשים. לשיטת המדינה אין מקום לכל בקשה לחופשה.

י"א.

באת כוח המשיב הדגישה כי ניתנה החלטת שחרור מלא, ואין מתבקשת חופשת סוף שבוע, אלא מספר שעות בליווי שב"ס לביקור ילדיו הקטינים שלא ראה שנים; ואין לדעת ממילא אם יאושרו חופשות לפי הקריטריונים הנוהגים בשב"ס, אך לא סטטוס העציר צריך להיות למכשול. הוצעה הפקדה של 50,000 ₪.

הכרעה

י"ב.

לאחר העיון נראה לי כי יש מקום, מחד גיסא, להאריך את המעצר לתשעים יום כמבוקש מיום 2.4.09, אך מאידך גיסא, לאחר חמש שנות מעצר - תקופה לא שיגרתית בעליל - להתיחסות ספציפית לנסיבות. ברי כי אין לפנינו בקשת שחרור בערובה, שכן השחרור בערובה הוכרע בהחלטת בית משפט זה בשעתו, והמשיב לא הצליח לעמוד בה. ולא אביע דעה לעת הזאת על היחס בינה לבין גזר דינו בתיק האחר לשבע עשרה שנות מאסר ושמונה חודשים, גם אם הפרקליטות המשיכה גם לאחר מכן לחזור על המחויבות לתנאי השחרור. ואולם, לא זה על הפרק, אלא שאלה מצומצמת - כיצד יש להתיחס למשיב, כעצור או כאסיר, כאשר הוא נתון במצב של "אנדרוגניות משולשת", אסיר בתיק אחד, עצור באחר, ולפחות להלכה גם עומדת לו החלטת שחרור בתנאים שאינו יכול לעמוד בה בתוך המעצר - ועל כל אלה, חלפו חמש שנים. באת כוחו ציינה, אגב, כי שירות בתי הסוהר מתיחס אליו כאסיר לכל עניין חוץ מנושא החופשות. בכל הנסיבות הללו סבורני כי יש מקום, לעת הזאת ומבלי שנדע מה יארע לאחר סיום התיק הנוכחי, להתיחס למשיב כאל אסיר גם לצרכי האפשרות

להגיש בקשה לחופשה (כמסתבר למספר שעות בליווי שב"ס); אפשרות להגיש בקשה כפשוטה, קרי, הנושא נתון לשיקול דעת שב"ס לפי אמות המידה שלו וחוות הדעת הנחוצות, ללא שאביע כל דעה באשר למימוש בפועל, כפי שגם מובן לסנגורית המלומדת. הבקשה מתקבלת איפוא בכפוף לאמור.