בש"פ 2463/08 טרלן אלייב נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (השופטת ר' לורך) לפיה נדחה ערר שהגיש העורר על החלטת בית משפט השלום ברמלה (השופטת א' נחמן) לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו.

נגד העורר, שהוא אביה של המתלוננת, הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, תקיפה סתם לפי סעיף 379 לחוק העונשין ותקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 380 בצירוף סעיף 382(א) לחוק העונשין. על פי כתב האישום בו מואשמים גם בעלה של המתלוננת (להלן: "הבעל") ואחיה (להלן: "האח") התגלע סכסוך בין העורר, הבעל והאח לבין המתלוננת על רקע רצונה של המתלוננת להתגרש מבעלה והתנגדות העורר, הבעל והאח למהלך זה. בכתב האישום נטען כי כחודשיים לפני הגשת כתב האישום תקפו העורר, הבעל והאח את המתלוננת בכך שהבעל משך אותה בכוח מהחדר אל הסלון תוך שהוא מכה אותה באגרופים בפניה ובראשה. לאחר מכן הכה האח את המתלוננת באגרופיו בראשה ובידה והעורר זרק עליה את הקביים בהם הוא נעזר בהליכתו ופגע ברגלה. כתוצאה מתקיפה זו, כך נטען, נגרמו למתלוננת חבלות בגופה שהתבטאו בדימום רב מחלל הפה, סימנים כחולים בידיים וכאבי ראש וגוף. בהמשך איימו השלושה על המתלוננת כי יהרגו אותה אם תתגרש מהבעל, זאת כאשר הבעל שולף סכין ומציגו למתלוננת. באירוע נוסף שהתרחש ביום 26.12.2007, כך נטען, תקף העורר את המתלוננת בכך שהכה אותה באמצעות הקביים. עוד נטען כי שבועיים עובר למועד הגשת כתב האישום איים העורר על המתלוננת כי יהרוג אותה באם תתגרש מבעלה.

עם הגשת כתב האישום לבית משפט השלום ברמלה הגישה המשיבה גם בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. במהלך הדיון בבקשה בבית משפט השלום, לא חלק בא כוחו דאז של העורר על קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר סטטוטורית כנגד העורר וביקש להפנותו לקבלת תסקיר שרות מבחן לבחינת מסוכנותו וחלופת מעצר שהוצעה על ידו.

מתסקיר שירות המבחן בעניינו של העורר, כך ציין בית המשפט, עולה כי מדובר בגבר בעל דפוסי התנהגות אלימים ותוקפניים הנותן לגיטימציה להתנהגות זו על רקע מצבו הבריאותי הירוד. העורר לא היה מוכן להתייחס להתנהגותו ולהתנהלותו במסגרת המשפחתית בכלל ומול בתו בפרט והיה עסוק בהדגשת תפקודו הנורמטיבי ודאגתו לבני משפחתו. המתלוננת, כך התרשם שירות המבחן, נמצאת בסיכון גבוה בשל יכולתם של העורר והבעל להשפיע עליה או לפגוע בה שוב. שירות המבחן בדק את החלופה המוצעת – מעצר בית בדירה הממוקמת בקומה חמישית בבנין ללא מעלית. להתרשמותו, הערבים המוצעים אינם ערים לסכנה הנשקפת למתלוננת ומתייחסים בגישה שוללת בעייתיות ומגוננת כלפי התנהגותו של העורר. נוכח גישתם זו והעובדה כי הערבים מתגוררים בסמיכות לעורר ובשים לב לגישתו של העורר השוללת בעייתיות בהתנהגותו ובמצבה של המתלוננת, סבר שירות המבחן כי בחלופה זו לא ניתן יהיה להקטין את רמת הסיכון כלפי המתלוננת ולפיכך לא המליץ על שחרורו.

בית משפט השלום קבע, כי המעשים המיוחסים לעורר הינם חמורים מאוד ואין בחלופת המעצר כדי לאיין את מסוכנתו. בית המשפט ציין כי גם שירות המבחן העריך שקיימת רמת מסוכנות גבוהה להישנות התנהגותו האלימה של העורר כלפי המתלוננת ולפיכך הורה על מעצרו עד תום ההליכים נגדו.

על החלטה זו הגיש העורר ערר לבית המשפט המחוזי מרכז. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת בא כוחו של העורר לטעון גם לעניין התשתית הראייתית לאור הסכמת בא כוחו הקודם לקיומה של תשתית זו בבית משפט השלום וקבע כי חילופי סנגורים אינה מצדיקים, כשלעצמם, דיון מחודש בעניין. אף על פי כן, עיין בית המשפט המחוזי בחומר הראיות וקבע כי עולה ממנו קיומה של תשתית ראייתית. בית המשפט ציין כי קיימות שתי הודעות מפורטות של המתלוננת הכוללות התייחסות לעורר. לכך מצטרפות ראיות נוספות ובראשן מזכרים ודו"חות שנערכו בידי שוטרים. בית המשפט קבע כי עילת המעצר הינה המסוכנות הנשקפת מהעורר. מסוכנות זו, כך נקבע, נלמדת מן המעשים המיוחסים לו בכתב האישום ומעברו הפלילי הכולל הרשעה קודמת בעבירת אלימות כלפי אשתו שביצע באמצעות קב ההליכה שלו תוך גרימת חבלות של ממש. בגין מעשהו זה הוטל על העורר לפני כשנה עונש מאסר בפועל החופף את תקופת מעצרו ושמונה חודשי מאסר על תנאי. אם יורשע העורר בתיק העיקרי, יהא עונש המאסר על תנאי האמור בר הפעלה. בית המשפט ציין כי מחומר הראיות עולה כי המתלוננת חוששת ופוחדת מאוד מהעורר. היא חוששת לערוך עימות עם שלושת הנאשמים בכתב האישום ולהיכנס לעיר לוד ולביתה. היא אף עזבה את העיר ועברה להתגורר במעון לנשים מוכות בירושלים. בית המשפט עמד על האמור בתסקיר שירות המבחן בעניינו של העורר וקבע כי נדרשים נימוקים מבוססים וכבדי משקל על מנת להצדיק סטיה מהמלצה שלילית מעין זו שניתנה על ידי שירות המבחן.

לבסוף דחה בית המשפט גם את טענתו של העורר לפיה הופלה לרעה ביחס לאחיה של המתלוננת ששוחרר עוד בהליך מעצר הימים. בית המשפט קבע כי יש להבחין בין השניים הן ביחס לחלקו הקטן יותר של האח באירועים לעומת העורר והן ביחס לנסיבותיו האישיות, שכן האח נעדר הרשעות קודמות. לפיכך, דחה בית המשפט את הערר.

על החלטה זו הגיש העורר את הערר שבפני. העורר מציין כי הוא נכה קטוע רגל הנעזר בקביים להליכתו וכי הוא חולה פסוריאזיס וזקוק לטיפול רפואי צמוד. העורר כופר באישום בדבר הכאת בתו באמצעות הקביים וטוען כי אילו היה עושה כך, היה בוודאי גורם לנזקים גופניים לבתו – נזקים שאינם. לטענתו הרקע למתיחות בין המתלוננת ובין בעלה הינו עובדת היותה של המתלוננת מכורה לסמים קשים ונטייתה לבצע מעשי גניבה של כספים ורכוש. חלקו של העורר באירועים המתוארים, כך נטען, הינו שולי ומתמצה בתוכחה ובניסיונות להחזיר את המתלוננת למסלול חיים נורמטיבי. לדבריו, כל הראיות הינן מפי המתלוננת ומופרכות בשאר העדויות בתיק. למתלוננת, כך נטען, מניע להגזים ולשקר, שכן רצתה לעזוב את בעלה ואת ביתה. לטענת העורר עדותה של המתלוננת כבושה והיא עוסקת באירועים ישנים שלאחריהם לא התרחשו אירועים אלימים. עוד טוען העורר כי טענותיה של המתלוננת בעניין פגיעות שנגרמו לה אינן נתמכות על ידי תעודות רפואיות וכי טענת אליבי שהעלה לא נבדקה כלל.

אשר לתסקיר המבחן, טוען העורר כי נקבע שהוא עסוק בהדגשת תפקודו הנורמטיבי ודאגתו לבני משפחתו רק משום שלא הודה באישומים המיוחסים לו. לדבריו, המתלוננת כלל לא התלוננה נגדו, אלא לאחר שסיימה להעיד במשטרה ובתשובה לשאלות מנחות של השוטרים הזכירה אותו, אגב אורחא, כמי שנכח באירועים. רק בהודעתה השניה, ולאחר שיחות טלפוניות עם החוקרים שלא תועדו, כך נטען, הוסיפה המתלוננת סממנים אלימים להתנהגותו של העורר. עוד טוען העורר כי טעה בית המשפט המחוזי כאשר סירב לשמוע טענות לעניין הראיות בתיק לאחר שבא כוחו הקודם של העורר הסכים לקיומן של ראיות לכאורה בפני בית משפט השלום.

לעניין החלופה שהוצעה חוזר בא כוחו של העורר ומציין כי מדובר בדירה הממוקמת בקומה החמישית בבניין ללא מעלית וכי העורר נכה הנזקק לכך שישאו אותו לאותה דירה. חלופה זו, כך נטען, אושרה על ידי בית משפט זה בתיק קודם בו הואשם העורר באיומים ובתקיפת אשתו ואף נוסתה בהצלחה, ברם היא לא נבחנה על ידי בית המשפט המחוזי בתיק הנוכחי.

עיינתי אף אני בתיק החקירה ואיני רואה מקום לעת הזו, להורות על שחרורו של העורר. מקובל עלי שחלופת המעצר עשויה, במידה רבה של סבירות, לסלק את החשש של פגיעה פיזית במתלוננת, וזאת בשל נכותו של העורר. עם זאת, איני סבורה שיש בכוחה של חלופת המעצר לסלק את סכנת ההשפעה על העדים. עיון בתיק מעלה תמונה קשה של הטלת פחד ואימה על המתלוננת שאביה, העורר שבפני, מתנגד לגירושיה. בהקשר זה ראוי להזכיר כי גם לאחר מעצרו של האב לא חזרה המתלוננת לעיר לוד, והיא ממשיכה להתגורר במעון לנשים מוכות בירושלים.

לאחר שעיינתי בראיות, איני סבורה כי בעדויות המעורבים האחרים, ובעדות האב יש כדי לכרסם במשקל הראיות לכאורה נגד העורר. עם זאת, וכיוון שניתן לכאורה לנטרל את המסוכנות הפיזית, ניתן יהיה להגיש בקשה לעיון חוזר לאחר שהמתלוננת תסיים את עדותה, ובית המשפט יפעל כחוכמתו.

הערר נדחה.