בש"פ 2471/02 לנקרי אייל נ. מדינת ישראל

1.זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופט צ. גורפינקל) בב"ש 90575/02 בה החליט לדחות בקשה לעיון חוזר על החלטה קודמת שניתנה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו.

2.נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו חמישה אישומים הקשורים בקשר שקשר עם אדם אחר (להלן - "השותף") לגנוב את רכושם של עובדים זרים על ידי מרמה והתחזות לשוטרים. בארבע הזדמנויות שונות דרשו העורר ושותפו ארנקים ומסמכים מהעובדים הזרים ואלה נענו לדרישותיהם בהאמינם כי מדובר באנשי-חוק. בדרך זו נגנבו סכומי כסף נכבדים. באישום השני מיוחסת לעורר גם עבירת חטיפה של שני עובדים זרים בטענות שוא, עריכת חיפוש בגופם וגניבת כספו של אחד מהם בסכומים של עשרות אלפי שקלים. כן מיוחסת לעורר עבירה של נהיגה בזמן שלילת רשיון ושימוש במסמך מזוייף.

3.ביום 27.1.02 הורה בית המשפט המחוזי לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו לאחר שמצא כי מתקיימות ראיות לכאורה להרשעתו. כן מצא כי צירוף הארועים מלמד על מסוכנותו ואי התאמתה של חלופת מעצר בעניינו.

בעניינו של השותף הוגש כתב אישום והוא נעצר בעקבותיו, תוך שבית המשפט המחוזי מציין בהחלטה לגביו מיום 3.2.02, בין היתר, כי העורר בענייננו הינו "העבריין העיקרי, הדומיננטי, שגם ביצע את המעשים הפיזיים, בעוד המשיב (קרי: השותף) פסיבי".

בערר לבית המשפט העליון (בפני כב' השופטת ביניש) הוחלט לשחרר את השותף למעצר בית מלא בבית אחיו בכפוף לתנאים שונים. בית המשפט עמד על כך כי בין לבין השותף הודה והורשע במשפטו בכתב אישום מתוקן, כאשר בשניים מסעיפיו הוצג כמסייע בלבד. בית המשפט העליון בחן את שאלת מסוכנותו של השותף לאור הנסיבות החדשות שנוצרו עם הרשעתו, ומצא כי באיזון כולל של השיקולים ניתן להורות על שחרורו למעצר בית.

4.על רקע זה הגיש העורר בענייננו בקשה לעיון חוזר בהחלטת מעצרו, וטענתו העיקרית היא כי אין מקום להבחין בינו לבין השותף שכן שניהם שימשו שותפים במעורבות זהה בביצוע המעשים נשוא האישומים ולכן שחרור השותף צריך להביא גם לשחרורו הוא. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה במוצאו כי אין מקום להשוות את חלקיהם של שני השותפים לעבירה וכי חלקו של העורר רב יותר ולפיכך אין שחרורו של האחר עילה לשחרורו של העורר כאן.

על החלטה זו קובל העורר, תוך שהוא חוזר על טענותיו בדבר הצורך להשוות את דינו לזה של השותף.

5.אין מקום לקבלת הערר. כלל שוויון הנאשמים בפני הדין והאיסור על אפלייה פסולה ביניהם הינו כלל יסוד בהליך הפלילי. אולם כלל זה חל מקום שמדובר בנאשמים שנסיבות ביצוע העבירות על ידם ונסיבותיהם האישיות דומות זו לזו. אין הוא חל מקום שקיים שוני ביניהם, המצדיק התייחסות שונה. בענייננו קיים שוני בין הנאשמים שיש בו כדי להצדיק את השארת העורר במעצר חרף שחרורו של שותפו למעצר בית.

ראשית, הערכאות האחרות שדנו בפרשה זו ציינו, חזור וציין, על סמך עיון בחומר הראיות כי חלקיהם של השותפים אינו זהה וכי חלקו של העורר הוא העיקרי והדומיננטי בפרשה זו. כתב האישום המתוקן בעניינו של השותף אף מייחס לו במפורש מעורבות כמסייע בלבד בכמה עניינים. יתר על כן, העורר הוא אדם בוגר, בעל שורה של הרשעות פליליות קודמות, והוא מואשם בפרשה זו בעבירה נוספת של נהיגה ללא רשיון ושימוש במסמך מזוייף שאינה מיוחסת לשותפו. לעומתו, השותף הינו צעיר בן 22, בעל הרשעה קודמת אחת, ובית המשפט העליון התרשם כי עברו הפלילי אינו משמעותי מבחינת מסוכנותו. כן נמצא כי העבירות בגינן נעצר בוצעו כששימש עובדו של העורר וכמי שנתון למרותו - דבר המחזק את הרושם כי חלקו של השותף בפרשה לא היה חלק מכריע.

בנסיבות אלה קימת אבחנה מהותית הן במעורבות השניים בעבירות בפרשה זו והן בנסיבות האישיות הרלבנטיות לכל אחד מהם ולפיכך אין שוויון נתונים בין השניים. מכאן שאין פגם בקביעת דין שונה לשניהם לענין מעצרם עד תום ההליכים. לפיכך, אין לראות בשחרורו של השותף עילה לשנות מהחלטת הערכאה הדיונית לדחות בקשה לעיון חוזר של העורר על רקע זה.

לאור כל אלה, הערר נדחה.