בש"פ 2486/06 יונה רמינוב נ. מדינת ישראל

1.בכתב אישום שהוגש לבית המשפט לתעבורה נטען, כי ביום 24.12.05 נהג העורר בג'יפ, ובהתקרבו לצומת פגע מאחור בטרקטור שנהגו נחבל. כן נטען, כי העורר הסתלק מהזירה אף שידע כי גרם לתאונה, וכל אותה עת היה נתון תחת השפעת משקאות משכרים. משנדרש העורר למסור בדיקת-נשיפה כדי לעמוד על שכרותו – סירב.

ביום המחרת, 25.12.05, הובא העורר לדין, ושם הודה בעובדות שיוחסו לו, וטען "שתיתי קצת יותר מדי. הכביש היה חלק, היה גשם ... זה היה קריסמס". בעקבות כך הורשע העורר בעבירות שיוחסו לו, ובית המשפט גזר לו קנס בסך 5,000 ש"ח, פסילה מלהחזיק ברישיון נהיגה לתקופה של שנתיים, ומאסר על-תנאי למשך 6 חודשים.

2.בערעור שהגיש לבית המשפט המחוזי, משיג בא-כוח העורר כנגד כשרות הודאתו של שולחו. נטען, כי בשל מצבו הנפשי ביום הדיון - עייף ומבולבל עקב שהותו במעצר - הודאתו לאו הודאה היא, באשר לא היה ביכולתו להבין את מהות ההליך ולכלכל את צעדיו כראוי.

העורר ביקש מבית המשפט המחוזי להורות על עיכוב ביצוע עונש הפסילה, ומשבקשתו נדחתה הוגש הערר שבפני.

3.בקשתו של העורר לעיכוב ביצוע הפסילה, לא נדונה במעמד הצדדים, ומטעם זה ראוי היה להחזיר את הדיון לבית משפט קמא. אולם, לנוכח נסיבותיו של מקרה זה, ומכוח הסמכות הנתונה לבית משפט שלערעור, החלטתי לקיים את ההליך בפני כדי שלא להטריח את הצדדים פעם נוספת.

4.השגותיו של העורר כנגד הרשעתו, אינן עולות בקנה אחד עם פרוטוקול הדיון בבית המשפט לתעבורה. נהפוך הוא, על פני הדברים, נראה כי העורר ידע היטב במה הוא נאשם, ואף ניסה להסביר את הגורמים לתאונה בה היה מעורב. לפיכך, ולשלב זה של ההליכים, נקודת המוצא היא שהודאתו של העורר ניתנה כדין, ומכך מתחייבת מסקנה נוספת, לאמור, אין בפני עילה כלשהי אשר תצדיק את עיכוב עונש הפסילה. מדובר במי שנהג בגילופין, לא שמר מרחק, לא עצר בזמן, וגרם לתאונה בה נחבל אדם. ואם בכך לא די, מכתב האישום עולה כי הוא גם נמנע מלעצור בזירה.

בנסיבות אלה סיכוייו של הערעור אינם רבים, ולנוכח הסכנה הנשקפת מדרך נהיגתו של העורר, לא סברתי כי הוכחה עילה לעיכוב ביצועו של העונש.

הערר נדחה.