בש"פ 2498/00 מרדכי בזיני נ. מדינת ישראל

1.כתב האישום מייחס לעורר עבירות של מעשים מגונים ושל התעללות גופנית בקטין. בין השנים 1993-1989 ביצע העורר, על-פי האמור בכתב האישום, בהזדמנויות רבות, מעשים מגונים, בבתו שהיתה אז קטינה. העורר התעלל בבתו, בימי ילדותה, לא רק בדרך של ביצוע מעשים מגונים כאמור, כי אם גם בכך שתקף אותה, בהזדמנויות שונות, באלימות רבה.

בית המשפט המחוזי בתל-אביב הורה על מעצרו של העורר עד תום משפטו, זאת בשל מסוכנותו הרבה לבתו הקטינה ולאחרים ובשל החשש שהוא ינסה לשבש הליכי משפט על-ידי שישפיע על העדים במשפטו ובכללם המתלוננת.

כנגד החלטה זו מכוון הערר.

העורר סבור שאין די בראיות העומדות לחובתו כדי להצביע, ולו גם לכאורה, על אשמתו. הוא מדגיש כי בני משפחתה של המתלוננת לא היו עדים למעשיו. העורר סבור כי בית המשפט לא נתן משקל ראוי לעובדה שבשנים האחרונות לא בוצעו במתלוננת מעשים מגונים ולא הופעלה כלפיה אלימות. עברו הפלילי של העורר זניח, לדעתו, וראוי היה להורות על שחרורו בערובה על מנת לאפשר לו טיפול פסיכולוגי.

2.דין הערר להידחות.

המעשים המיוחסים לעורר מתוארים בצורה מפורטת בעדויות שנגבו מפי המתלוננת במשטרה. העורר עצמו מודה בביצוע מקצת מן המעשים המיוחסים לו. והודאה זו מחזקת את עדות המתלוננת. הפגיעה האלימה בבת משפחתו מקימה עילת מעצר. לבד מן הצורך להגן על המתלוננת ועל אחרות מפני פגיעתו הרעה, מתעורר במקרה זה הצורך למנוע מהעורר את שיבוש הליכי המשפט. החשש מפני השפעה פסולה על העדים הוא, תכופות, חשש המובנה באופיין של העבירות המיוחסות לעורר, עבירות של התעללות מינית וגופנית בבני משפחה קרובים. לחשש כללי זה מתווסף בענייננו חשש מיוחד שמוצא לו חיזוק בעובדה שהעורר ניסה לשבש הליכי משפט כאשר הורה, לכאורה, לבני משפחתו, להעלים מכתב שכתב ובו ראשית ראיה לאשמתו.

מתסקיר שערך שרות המבחן אודות העורר עולה כי בחקירת השירות התברר לקציני השירות, מפי בתו הבוגרת של העורר, כי אביה ביצע בעבר גם בה מעשים דומים. שירות המבחן מצא כי לא ניתן, בשלב זה, לשלול את מסוכנותו של העורר והוא נמנע מהמלצה בעניינו.

בנסיבות אלה כולן, אין זה ראוי לשנות מהחלטתו של בית המשפט המחוזי.

הערר נדחה.