בש"פ 2501/06 אוהד לוי נ. מדינת ישראל

בכתב אישום שהוגש נגד העוררים נטען, כי הם גנבו רכב אותו הצליחו להתניע באמצעות מפתח תואם, ואחר כך הסיעוהו לאזור כסייפה שם נטשו אותו בעקבות מרדף שניהלו אחריהם שוטרים. במנוסתם פגשו העוררים תושב של כסייפה שמעשיהם עוררו בו חשד, והעוררים הציעו לו 1,000 ש"ח כדי שיניח אותם לנפשם. בגין כל אלה יוחסו לעוררים עבירות של קשירת קשר לבצע פשע, פריצה לרכב, גניבת רכב והדחה בחקירה. לעורר 2 יוחסה גם עבירה של הפרת צו בית המשפט, מכוחו היה אמור לשהות במעצר בית.

המשיבה עתרה למעצרם של העוררים עד תום ההליכים, ובית משפט השלום, אליו הוגש כתב האישום, קבע כי בידי המשיבה ראיות לכאורה להוכחת אשמתם. עם זאת, ומאחר ומדובר בעבירות רכוש, ולנוכח המלצתו של שירות המבחן, החליט בית המשפט לשחרר את העוררים למעצר-בית בכפוף להפקדתן של בטוחות שונות.

כנגד ההחלטה להגביל את תנועתם של העוררים בדרך של מעצר בית, הוגש ערר לבית המשפט המחוזי, בפניו טען בא-כוח העוררים כנגד קיומן של ראיות לכאורה. טענה זו נדחתה על-ידי בית משפט קמא, ואינני סבור כי שגה בכך. נהפוך הוא, עיון בראיות המשיבה מלמד כי בידיה מארג שלהשקפתי ממלא אחר דרישתו של סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, באשר יש בו הפוטנציאל להוביל להרשעה. מדעתי לא שיניתי גם לאחר שהאזנתי לטיעונו של בא-כוחם המלומד של העוררים, עו"ד א' בן נתן. באשר להוראה בדבר מעצר בית, סבורני כי זהו צעד שהתבקש לנוכח עברם הפלילי של העוררים והסכנה להישנותן של עבירות מסוג זה הנשקפת מהם, סכנה הנסמכת גם על תסקיריו של שירות המבחן.

אשר על כן, הערר נדחה.