בש"פ 251/07 אריה פולסקי נ. מדינת ישראל

בית משפט השלום הרשיע את העורר על-פי הודאתו בעבירות של מתן שוחד, שימוש במסמך מזויף והחזקת נכס החשוד כגנוב. בהמשך, נדון העורר ל-6 חודשי מאסר וכן למאסר על-תנאי.

כנגד פסק-הדין הוגש ערעור, ובסופו של יום העמיד בית המשפט המחוזי את תקופת המאסר בפועל על 5 חודשים. מאז ניתן פסק-הדין בערעור (ביום 25.10.06) חזר העורר ועתר לעיכוב ביצועו של העונש, מתוך כוונה להביא את עניינו בפני ועדת השחרורים הפועלת מכוח חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001. בתקופה שחלפה נבדק העורר על-ידי גורמי הרפואה בשב"ס,

ובחוות דעתם נאמר כי שרות בתי הסוהר יוכל לקלוט את העורר ביחד עם גורמי רפואה בקהילה, ולהעניק לו את הטיפול הרפואי הדרוש לו. בעקבות כך, דחה הנשיא המלומד של בית משפט קמא בקשה נוספת של העורר לעיכוב ביצועו של העונש, ובהחלטה זו עוסק הערר שבפני.

עיינתי בנימוקי הערר שבכתב והאזנתי לטיעוני הצדדים על פה, ולא מצאתי כי הוכחה עילה לעיכוב ביצועו של העונש. המערער ביצע עבירות שאינן פשוטות כלל ועיקר, העונש שהושת עליו אינו חמור, וגזר הדין עמד בביקורתה של ערכאת הערעור. אכן, נראה כי העורר לוקה מאד בבריאותו, אולם הגורמים המקצועיים בשרות בתי הסוהר הביעו את דעתם כי הוא יוכל לשהות בתנאי כליאה. עם זאת, נראה לי כי תיטיב ועדת השחרורים לעשות, אם תקיים את הדיון בעניינו של העורר במועד מוקדם ככל הניתן.

הערר נדחה.