בש"פ 2511/99 אבו סוביה מחמוד נ. מדינת ישראל

בפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (ע"פ 697/98). המבקש הורשע על פי הודאתו בבית משפט השלום. המשיבה ערערה על קולת העונש ובית המשפט המחוזי החמיר בעונשו. בקשתו לקבל רשות לערער נסבה על חומרת העונש שהושת עליו בבית המשפט המחוזי.

המבקש טוען כי ניסה להגיש את בקשת הרשות לערער על פסק הדין במועד, אך בשל קיומה של שביתה במערכת בתי המשפט ולאחר מכן לרגל חג הפסח, נבצר ממנו הדבר.

עוד טוען המבקש כי חסך זמן יקר לבית המשפט בכך שהודה בעובדות כתב האישום, וכי בית המשפט השית עליו עונש חמור מכפי שהיה ראוי, לאור נסיבותיו האישיות המפורטות בבקשה.

המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, יכול היה המבקש, על-אף העיצומים במערכת בתי המשפט, להגיש את בקשת רשות הערעור במועד הקבוע לכך בחוק. כמו-כן טוענת המשיבה כי סיכויה של בקשת הרשות לערער קלושים לגופם וכי בנסיבות אלה אין מקום לקבל את הבקשה.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, אני סבורה כי יש להעדיף את עמדת המשיבה.

פסק הדין עליו מבוססת בקשת הרשות לערער ניתן עוד ביום 16.2.99. שביתת בתי המשפט הרלוונטית לענייננו, החלה ביום 9.2.99 והסתיימה ביום 15.3.99. בנוסף התקיימה שביתה נוספת בחלק מבתי המשפט מיום 15.3.99 עד יום 17.3.99, אשר לא חלה בבית משפט זה.

יוצא איפוא כי המבקש יכול היה להגיש את בקשת רשות הערעור במועד הקבוע לכך בדין, מבלי ששביתת בתי המשפט תהווה מחסום בפניו.

זאת ועוד: למבקש היה יומו בבית המשפט, ועניינו נדון הן בבית משפט השלום והן בבית המשפט המחוזי. הזכות לערעור נוסף ניתנת אך במקרים חריגים.

נראה לי כי סיכוייה של בקשת רשות הערעור להתקבל קלושים אף לגופו של עניין. הלכה היא, כי כאשר נושא הבקשה הינו אך חומרת העונש, אין מקום ליתן רשות לערער, אלא במקרים מיוחדים וחריגים (ראו: רע"פ 1174/97 רפאלי נגד מדינת ישראל , תקדין עליון, כרך 97(1) עמ' 42). במקרה זה, לא הצביע המבקש על נסיבות שיהיה בהן כדי להצדיק סטיה מן הכלל האמור.

כללו של דבר, המבקש לא הצביע על סיבה שיש בה כדי לשמש נימוק של ממש להארכת המועד. במצב זה אין מנוס מדחיית הבקשה, וכך אני מורה.