בש"פ 2523/00 דניס אייזן נ. מדינת ישראל

1.ביום 25.11.1999 הובא הפעוט המנוח רון אייזן ז"ל לבית החולים כשעצם זרועו שבורה. באותו יום שבה אמו, אשת העורר, לביתה, לאחר שנעדרה ממנו זמן מה, ומצאה את הפעוט צורח מכאב. לשאלתה, השיב העורר, שהיה בבית, כי הכל כשורה וכי אינו יודע את סיבת בכיו של הפעוט. אמו של הפעוט הסירה מעל גופו את השמיכה ונוכחה מיד לדעת כי ידו של הפעוט מטלטלת לכל עבר. בבית החולים נמצא, כאמור, כי זרועו נשברה.

היום מודה העורר כי הוא זה אשר גרם לשבר. לגרסתו, עטף את הפעוט בשמיכה וכיוון שהשמיכה היתה הדוקה מדי נשברה זרועו של הפעוט. הרופאים אינם מאשרים גרסה זו. הפתולוג שבדק את הפעוט לאחר מותו בא לכלל מסקנה כי עצמותיו של הפעוט שוברו על ידי סיבוב זרועו לשני כיוונים מנוגדים, ביד מכוונת. משיכת הזרוע בכוון אחד - כגרסת העורר - לא היתה מביאה לשבירת עצמותיו של הפעוט, כך קבע המומחה.

חרף זאת וחרף חשד שעלה באותה עת בדבר הגורם לשברו הוחזר הפעוט לבית הוריו. פקידות הסעד נתרשמו מנועם הליכותיו של האב ולא התנגדו להשבת הפעוט לידיו ולידי אמו. הן גם לא שוכנעו כי עצמותיו של הפעוט שוברו במכוון.

2.בלילה שבין ה2- לפברואר לבין ה3- לפברואר 2000 נדדה שנת הפעוט, והוא פרץ בבכי פעמים אחדות. העורר ניגש אליו במשך הלילה עד שפסק בכיו. בבוקר נמצא הפעוט מת. בבדיקה שנערכה לאחר מותו נמצא כי גולגולתו נופצה. כתוצאה מהשבר הזה נפטר כנראה הפעוט.

כתב האישום מייחס לעורר את הפגיעות בפעוט. הוא מואשם בהתעללות בקטין ובתקיפת קטין חסר ישע, באשר שבר את זרועו, והוא מואשם בהריגה באשר הביא, במועד מאוחר יותר, למותו.

בית המשפט המחוזי מצא כי קיימות ראיות נסיבתיות לאשמתו של העורר. העבירות המיוחסות לעורר בוצעו באלימות חמורה ובאכזריות, כך פסק בית המשפט קמא, ולפיכך קמה עילה למעצרו. מסוכנותו לציבור בכלל ולבני משפחתו בפרט אינה מאפשרת - כך קבע, את "שחרורו לחלופת מעצר". כיוון שכך הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד תום משפטו.

3.כנגד החלטה זו מכוון הערר. לטענת העורר אין בחומר הראיות כל ראיה לאשמתו. השבר בידו של הפעוט המנוח, כך הוא חוזר וטוען, נגרם בשוגג.

ואשר לעבירה הקשורה במותו של הפעוט, אין בראיות המצויות בידי התביעה, כך סבור העורר, כדי לקשור אותו למעשה. שעת המוות כפי שנקבע בדו"ח הפתולוגי, שעות אחדות טרם שנמצא הפעוט ללא רוח חיים, אינה מתיישבת, לדעתו, עם גרסת התביעה כי מותו של הפעוט המנוח נגרם כתוצאה משבר שהסב לו העורר בעת שטיפל בו בשעת לילה מאוחרת. על פי טענתו של העורר, העריך מומחה מטעמו, שחוות דעתו טרם הוגשה, כי החבלה בראשו של הפעוט נגרמה שלושה או ארבעה ימים לפני המוות. בנסיבות אלה, כך מדגיש העורר, מסתברת גרסתו כי החבלה שנחבל הפעוט, בראשו, נגרמה לו ימים קודם למועד מותו, בעת שהעורר נשא את הפעוט על כפיו ובעת שבהליכתו נחבל, בשגגה, ראשו של הפעוט, במשקוף הדלת בדירה.

4.גרסה אחרונה זו אינה מתיישבת עם תוצאות הנתיחה שלאחר המוות. אמנם הפתולוג נתקשה לדייק בשעה בה הוסבה לפעוט החבלה הקטלנית אך קבע כי המדובר בשעות שקדמו למוות ולא ימים אחדים קודם לכן. נוירולוג, שנתבקש לחוות דעתו בעניין, העריך אף הוא כי השבר בגולגולתו של הפעוט לא נגרם ימים לפני מועד המוות שכן תוצאותיו של שבר כזה גלויות: חוסר תיאבון, אפתיה, ושקיעה מתפתחת. כיוון שאלה לא נצפו, בימים שקדמו לליל הפטירה, אות היא, כך מעריך המומחה, כי השבר לא הוסב לפעוט קודם לכן. וחשוב יותר: כשנחקר העורר לראשונה לא העלה כלל את גרסתו בדבר הפגיעה, הבלתי מכוונת, במשקוף הדלת. גם כששוחח עם אשתו, אם הפעוט, מספר ימים לאחר מותו של הפעוט, לא אמר לה דבר וחצי דבר על דבר התאונה שארעה, כביכול, לפעוט, כגרסתו המאוחרת יותר. על פי עדותו שלו, ועדות אשתו, היה הוא האחרון שראה את הפעוט בחיים. בליל המוות נעדרה מן הדירה אם אשתו של העורר והעורר ואשתו נותרו לבדם עם הפעוט. יצויין כי האם העידה, במשטרה, כי חתנה העורר לא אהב את הפעוט המנוח בשל "שלא היה דומה לו ולמשפחתו".

בנסיבות אלה כולן רשאי היה בית המשפט המחוזי להניח כי עומדות לחובתו של העורר ראיות לכאורה הקושרות אותו למעשה ההתעללות בפעוט ולמעשה ההריגה. כאמור, מודה העורר בגרימת החבלה לזרועו של הפעוט אך גורס כי הדבר נגרם בשוגג. את גרסתו באשר לגורם המוות הוא העלה רק בשלב מאוחר. המומחה לפתולוגיה שנתבקש לחוות דעתו על הגרסה העריך כי אכן מקום הפגיעה בראשו של הפעוט המנוח תואם את מקום הפגיעה כפי שתואר על-ידי העורר, בגרסתו המאוחרת, אך אופי החבלה עצמה אינו מתיישב עם הגרסה בדבר התחכחות ראשו של הפעוט במשקוף הדלת.

5.העבירות המיוחסות לעורר חמורות. מדובר במעשי אלימות קשים ומעשי התאכזרות כלפי בן משפחתו. סופם של המעשים המיוחסים לעורר - קיפוח חייו של בנו הפעוט. את מסוכנותו ביקש העורר לסתור בחוות דעת פסיכיאטרית שלא מצביעה על "ממצאים קליניים למסוכנות". אלא שבחוות דעת של פסיכיאטר אין די כדי לסתור מסוכנות לנוכח המעשים הנוראיים המיוחסים לעורר. יתרה מכך, אין בה בחוות הדעת כדי לסייע לעורר משנקבע בה כי "הפגין איפוק רגשי מפתיע אצל אדם שאיבד בן בנסיבות המתוארות" וכי "קרוב לוודאי שקיים מרכיב אישיותי של נוקשות חוסר פשרות, עם גוון כפייתי ונטייה לאלימות, לפחות במצבי דוחק". ואכן הרשעותיו הקודמות מלמדות על התפרצויות של אלימות מצד העורר גם בעבר. המעשים המיוחסים לעורר כיום והמעשים בהם הורשע בעבר מעידים שסכנתו כה גדולה עד שאין מקום לחלופת מעצר.

התוצאה מכל אלה היא שאין עילה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי.

הערר נדחה.